תרומה

שיחת השבוע - פרשת תרומה

מעשים ולא דיבורים

.

מאת הרב גוסטבו סורסקי

.

פרשת תרומה כוללת את פרטי בניית המשכן במדבר ופותחת עם בקשת תרומת השקלים לצורך המפעל.

.

למה הפרשה פותחת בדיוק עם בקשת התרומה? על מנת שנוכל לענות לשאלה הזאת, אנחנו צריכים ללכת קצת אחורה בקריאת התורה.

.

לפני שבוע, בפסוקים האחרונים של פרשת משפטים, שמענו את בני ישראל באומרם "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז). הגמרא (עירובין סה.) אומרת לנו (תוך כדי משחק מילים נפלא) שהאדם ניכר בשלושה דברים: בכוסו, ובכיסו, ובכעסו.

.

אישיותו של האדם נבחנת בשלושה המצבים האלה: אם אתה רוצה להכיר אדם, תראה איך הוא מתנהג אחרי שתיית כוס מיותרת של יין. מה טבע שמחתו? (גם הגמרא אומרת "נכנס יין, יצא סוד" (עירובין, שם) וכדאי להזכיר ש"יין" ו-"סוד" הן בגמטריא 70).

אתה רוצה להכיר בן אדם? שים לב כיצד הוא מתנהג בעת כעסו. מה היא יכולת האיפוק שלו? מה טבע יצרו? אז תכיר אותו בכעסו.

.

אתה רוצה להכיר בן אדם? בקש ממנו כסף! אתה תראה מה טיבה של נדיבותו ודאגתו לצרכי הזולת. אתה תוכל להכיר אותו כשתבין לאיזה מטרות וצרכים הוא פותח את כיסו. אם להימורים, אם לצדקה.

.

אז למה פותחת פרשתנו בבקשת התרומה לבניית המשכן? מסתבר שא-להים רוצה להבין מה טיבה של אותה האומה שרק לפני שבוע אמרה "נעשה ונשמע". אתם אומרים "נעשה ונשמע"? פיתחו את כיסכם! דרך הכיס שלכם אכיר את טיבכם!

.

"מעמד הר סיני היה מרגש מאוד", כביכול אומר א-להים. "אבל המבחן האמיתי הוא עכשיו: רק עכשיו אני אבין עד כמה אתם מאמינים בדברים שנאמרו שם, מה המרחק האמיתי בין הפרוטוקול לבין המציאות".

.

נוכל ללמוד על הרעיון הזה דרך משל יותר מודרני על תולדות הסכמי השלום שנחתמו בין ישראל למדינות ערב. אני זוכר כשנחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, אני הייתי בן תשע והעולם עצר לשעתיים. הייתי אז בכיתה ד' בבית ספר היהודי בבואנוס איירס, השיעורים הופסקו וכולנו ישבנו מול טלוויזיה אחת שחור לבן 14" והיינו אז עדים לאותו מעמד היסטורי. את הטקס השני שאני זוכר, בין ישראל לפלשטינאים ב-1993 ראיתי אותו לבד בבית. את הטקס השלישי בין ישראל לירדן ב-1994 כבר ראיתי אותו לסירוגין. הטקס הרביעי, אני כבר לא זוכר אם ראיתי אותו, לא זוכר מתי היה, ודומני שבקושי היה בחדשות. היום, כל בן אדם שפוי מבין שטקס הוא טקס ולא יותר מזה. טקסים והצהרות הם דבר חשוב, אך מעבר לטקסיות חייבות להיות כוונות כנות ורציניות.

.

פרשתנו העוסקת בבנייית המשכן מקצרת את המרחק בין עולמם של הדיבורים לעולמם של המעשים. "נעשה ונשמע" היתה רק הצהרה מרשימה. אך ההצהרות אינן עושות היסטוריה אם אינן מלוות על ידי מעשים בהתאם. גם הקב"ה רומז בתחילת פרשתנו שתם עידן הפרוטוקול.

משפטים

שיחת השבוע - פרשת משפטים

האות החשובה ביותר

.

מאת הרב גוסטבו סורסקי

.

רק לפני שבוע קראנו על מעמד הר סיני. שמענו קולות, ראינו ברקים, ודיברנו על היחס הקיים בין האדם וא-להיו. לפני שבוע, היינו כמעט בשמיים. השבוע אנחנו נוסעים חזרה לארץ. פרשת משפטיים דנה ביחסים שבין האדם לחברו. השבוע כמעט ולא נדבר על א-להים. השבוע נדבר על גזל ועברינות פלילית, על חוקי הגנת העני, הגר, היתום והאלמנה. על השגת גבול ודיני נזיקין. בעצם, מי שאומר שהיהדות היא דת ריטואליסטית הרי זה מפני שלא קרא בחייו את פרשת משפטים.

.

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א). כך מתחילה הפרשה. ומדוע זה היא מתחילה ב-"ואלה המשפטים" ולא "אלה המשפטים" בלי ו'? רש"י מתיחס לאותה ו' החיבור שבפסוק הפותח ואומר לנו: "...מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני". רש"י מחבר כאן בין "עשרת הדברות" לבין הדינים המופיעים בפרשתנו. "אל תחשוב –אומר לנו רש"י- שנאמר בסיני רק "אנכי ה' א-להיך" ו –"זכור את יום השבת". בסיני גם נאמר: "וגר לא תונה ולא תלחצנו" ו-"לא תטה משפט אבינך בריבו". היהדות לא עושה שום הבדל בין פולחן למוסר. האות ו' הזאת משמשת כגשר בין השמים והארץ.

.

אמנם כן, עדיין ישנם יהודים המתעקשים להסתכל למעלה ולא למטה. חבר שלי סיפר לי לפני זמן מה, שהפסיק ללכת לבית הכנסת שלו. הוא מעולם לא היה בן אדם דתי, אבל בתו בת השלוש נהרגה בפיגוע והוא הגיע לשם מידי שבת להגיד קדיש. שאלתי אותו מדוע הפסיק ללכת. והוא ענה לי: "הלכתי לאותו בית כנסת במהלך עשרה חודשים. לפני כשבוע ישבתי במהלך התפילה ברגליים שלובות ומי שהוא הגיע אלי ואמר לי שעליי להוריד את הרגליים, שהדבר לא מקובל. ואז אמרתי לעצמי –הוא אמר- אני כבר עשרה חודשים מגיע לכאן. אף פעם אף אחד לא אמר לי שלום, ולא השיב לי שלום. בעצם, אף אחד לא שאל אותי אף פעם למה אני אומר קדיש! אם הפעם הראשונה בה מישהו פונה אלי היא על מנת להזכיר לי שאסור לשבת בבית כנסת ברגליים שלובות, אז אני כבר לא אחזור לשם. אני לא רוצה להתפלל במקום כזה!".

.

היהדות היא קוקטייל מושלם של שמים וארץ. אנחנו מתבקשים להסתכל למעלה, לנוח בשבת, לוותר על מאכלים מסוימים, לשמור על טהרת המשפחה, באותה מידה שאנחנו מתבקשים, לבקר חולים, לנחם אבלים, ולפתוח את ידינו לאביון, לגר, ליתום ולאלמנה. אין הבדל בתורה בין שמים וארץ. "...מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני".

.

לפני כמה ימים קרה לי דבר מעניין עם חבר מחו"ל. הוא שלח לי –מי יודע?- עשרה א-מיילים, ואני לא עניתי אף לא אחד. למען האמת, לא עניתי אף לא אחד כי לא קיבלתי אף אחד. רק כעבור כמה שבועות, הסתבר שהיתה חסרה לו אות בכתובת הדואר האלקטרוני שלי. והוא אמר לי: "דואר אלקטרוני הוא כמו התורה. אם חסרה לו אות הוא לא מגיע ליעדו...". ואני חשבתי לעצמי: "זאת בדיוק ערכה של האות ו' בתחילת פרשתנו". אם היא חסרה, גם התורה לא מגיע ליעדה. אולי זאת האות הכי חשובה של התורה כולה...

יתרו

שיחת השבוע - פרשת יתרו

קדושה סלקטיבית

.

מאת הרב גוסטבו סורסקי

.

רק לפני שבוע, בשבת שירה, עמדנו בעת קריאת שירת הים. השבוע, בשבת יתרו, שוב נעמוד בעת קריאת עשרת הדברות. יש לי תחושות מעורבות כשאנחנו עומדים בזמן קריאת 'עשרת הדברות' או פרקים אחרים בעת קריאת התורה. מצד אחד, אני מרגיש שזה נכון, שאלה הם הפרקים החשובים והמרכזיים בכל התורה. אבל מצד שני, אני שואל את עצמי אם בכלל אנחנו רשאים לדרג את קדושתם של הפסוקים ולהגיד שיש, כביכול, פסוקים יותר קדושים מפסוקים אחרים.

.

שאלה בקשר לעמידה בעת קריאת 'עשרת הדיברות' הופנתה לרמב"ם וזו תשובתו:

.

"אין לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות. ויש מדמים שיש בתורה מדרגות, ומקצתה מעולה ממקצתה ואין הדבר כן...והוא שנאמין כי כל התורה הזאת נתונה על ידי משה רבינו ע"ה, שהיא כולה מפי הגבורה...".

.

בעקבות הרמב"ם, הוגי דעות אחרים חשבו שאין לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות. אם כל פסוק בתורה מקורו שמים, ויש להם אותה הקדושה האינרנטית, אז אין שום טעם שנעמוד בעת קריאת פסוק אחד ונשב בעת קריאת הפסוק השני. ספר תורה הוא ספר פסול, גם אם חסרה לו האות ו' של המילה 'ויאמר', האות ב' של המילה 'בראשית' או האות א' של המילה 'אנכי'.

.

אך מאידך, גם קיימים מדרשים הרומזים שלא לכל אות יש אותה החשיבות. אם כי מבחינת תיאולוגית אפשר להגיד שיש לכל אות אותה הקדושה ישנם, בנוסף לנימוקים התיאולוגים, נימוקים אחרים. המדרש אומר שבמהלך עשרים וששה דורות היתה האל"ף מתלוננת לפני כסאו של הקדוש ברוך הוא. אמרה לפניו: רבש"ע: אני ראשונה בין אותיות האלף בית ולא בראת עולמך בי אלא עם האות ב' (של בראשית). אמר לה הקב"ה העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה...למחר אני בא ליתן תורה בסיני ואיני פותח תחלה אלא בך שנ' (שמות כ) "אנכי ה' א-להיך" (בראשית רבה א, י). אין לפי המדרש הזה אותו הערך לכל אות. היא נרגעה רק כשהבינה שהקב"ה יפתח בה את עשרת הדברות עם המילה 'אנכי'.

.

אכן, מצד אחד אפשר להגיד שאם כל התורה היא קדושה אין טעם שנעמוד או נשב על סמך שיקול דעתנו. מבחינה תיאולוגית אולי זה נכון ומשכנע. אבל מצד שני, אין אנחנו בונים את מנהגנו ואת החוויות הדתיות שלנו רק על בסיס התיאולוגיה. (הרב הרולד קושנר, אמר פעם שההבדל בין התיאולוגיה לבין הדת הוא דומה להבדל הקיים בין אכילת סעודה במסעדה יוקרתית לבין קריאת תפריט במסעדה יוקרתית...).

.

ואמנם זה נכון שיש אומרים שאין שום הבדל מהותי בין הפסוק 'ויאמר ה' אל משה לאמר' לבין הפסוק 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד'. אבל גם זה נכון שכבר אלפיים שנה יהודים נהרגים על קידוש ה' (לא עלינו!) ואומרים 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד' ואף אחד לא אמר 'ויאמר ה' אל משה לאמר'.

.

זה ההבדל בין תיאולוגיה ודת.

בשלח

שיחת השבוע - פרשת בשלח

לשרוף את הספינות

.

מאת הרב גוסטבו סורסקי

.

לפני כמה חודשים חברה מהקהילה סיפרה לי על כך שלפני קום המדינה נהגה לעבור את חופשת הפסח בקהיר אצל משפחתה. היא נהגה לקחת את הרכבת בתל אביב, וכעבור שתים עשרה שעות היתה מגיעה לבירת מצרים.

.

איך הייתם נוסעים מתל אביב לקהיר? מה היא הדרך הקצרה ביותר? בלי שום ספק זוהי אותה הדרך שהמקרא מכנה "דרך ארץ פלשתים".

.

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם א-להים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר א-להים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב א-להים את העם דרך המדבר ים סוף (שמות יג, יז).

.

אותו המסע במדבר לא לקח שתים עשרה שעות, אלא ארבעים שנה. בכל אופן, גם כשהמסע לא היה אמור להיות כל כך ארוך מלכתחילה, הקב"ה העדיף לבחור בדרך הארוכה (דרך המדבר) ולא בדרך הקצרה ("דרך ארץ פלשתים").

.

למה?

.

הקב"ה חשש שמא העם ירצה לחזור למצרים 'בראותם מלחמה'. להכנס לארץ דרך ארץ פלשתים לא תהיה משימה קלה. אבל גם לא תהיה משימה קלה להכנס דרך הירדן. האם שם הדרך תהיה בלי מלחמות? גם בעבר הירדן יהיו מלחמות. גם בארץ ישראל יהיו מלחמות...

.

אז מה ההבדל בין הדרך הארוכה לדרך הקצרה?

.

אולי התשובה היא בשם רש'י:

.

אם הלכו דרך ישר היו חוזרים. ומה אם כשהקיפם דרך מעוקם אמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד ד), אם הוליכם בפשוטה על אחת כמה וכמה.

.

מסתבר שהקב"ה רצה למנוע מהם אפילו את הרצון לחזור למצרים. הקב"ה ידע שעם הופעת הבעיות, הדרך הקלה ביותר לעיניהם תהיה הדרך חזרה. תמיד יותר קשה להתמודד עם בעיות חדשות מאשר לחזור לבעיות הקודמות.

.

מסופר על אלכסנדר מוקדון שבמאה הרביעית לפה"ס הגיע עם חילו לחופי פניקיה. הוא הבין מהר מאוד מה יהיו תוצאות המלחמה הזאת. הצבא הפניקי היה פי שלושה גדול יותר מהם והמלחמה היתה אמורה להיות ממש אסימטרית. החיילים היו מיואשים עוד בטרם המלחמה החלה. אז אלכסנדר מוקדון תכנן אסטרטגיה מבריקה. ביקש מחילו לשרוף את הספינות בהן הגיעו לחופי פניקיה, אסף אותם ואמר להם: "תראו איך הספינות נשרפות...רק מפני זה, נצטרך לנצח במלחמה. ישנה דרך אחת ויחידה שנוכל לחזור הביתה והיא דרך הים. וכשננצח במלחמה נחזור לשם, בדרך היחידה הנותרת לנו: בספינות של הפניקים!".

.

זאת הדרך בה בחר הקב"ה בעת שבחר את "דרך המדבר". ודרך אותה הבחירה הוא לימד לאותו הדור שטרם הגיע לגיל ההתבגרות, שלפעמים הדרך היחידה לעמוד מול האתגרים החדשים היא לשרוף את הספינות ולדעת שאין דרך חזרה...