שיחת השבוע פרשת בא
לוקחים ונותנים
.
מאת הרב גוסטבו סורסקי
.
התורה דנה השבוע בפרשתנו על דיני קרבן הפסח, אותו השה שהיה נשחט ונאכל בליל החג.
כתוב שם בפרק יב בספר שמות (שמות יב, ד): "ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשת".
זה מקרה מאוד מעניין. התורה מבקשת מאותה המשפחה אשר היה נותר לה בשר מהקרבן, לגשת אל השכן, להקיש בדלת ולהציע את הקרבן הנותר, לו ולמשפחתו.
התורה היתה יכולה לדבר באופן הפוך ולהגיד שאם היתה משפחה עניה שלא הספיקה לרכוש שה לקראת הפסח, עליה להקיש בדלתו של השכן ולדרוש ממנו לתת לה מקרבנו...
תורת משה מהווה הבסיס של התרבות המערבית בכלל ושל מערכות המשפט הכי חשובות בעולם. אפילו מקורות זכויות האדם נמצאים בתורת משה. אך אם נעיין היטב בתורה, נראה שבקושי מופיעה בתורה המילה 'זכות' או 'זכויות'. אין בתורה 'זכויות' אלא 'חובות'. חובות של הבנים כלפי ההורים. חובות של המלך כלפי עמו. חובות של העם כלפי עניי העיר. חובות כלפי הגר, היתום והאלמנה. חובות כלפי א-להים.
מדוע אין המילה היפה הזאת (זכות) מופיעה בתורה? אם זה בכל אופן אותו הדבר...
אם התורה רודפת אחרי הצדק החברתי, למה לא לאמר –למשל- שאני רשאי לבקש ולקבל תמיכה מבני עמי, במקום להגיד שחובה עלי לתמוך בעניים?
פשוט. לו התורה היתה מדברת על זכויות ולא על חובות, היתה מחנכת בני אדם בתור 'מקבלים' או 'לוקחים' ולא בתור 'נותנים'. התורה היתה יכולה להגיד שיש ליהודי הפשוט 'זכות' לקבל משכנו העשיר את הנותר לו מקורבן הפסח. אבל אומרת שחובה עלי לתת לו אם נותר לי... וזה שונה לחלוטין...
אפשר להפיק את הלקח הזה כבר מתוך מעשיו של אברהם אבינו. חז"ל מספרים לנו על אברהם אבינו שהיה יושב בחום היום בפתח האוהל לראות אם היו שם עוברים ושבים שיוכל להזמינם לביתו (בבא מציעא פו, ב).
למה היה מצטער בכך? הרי אין צורך 'להמציא' עניים באותו מקום שאין עניים מצויים.
הרב ירחמיאל ברילקה אומר דבר מאוד יפה:
אפשר להוכיח מתוך התנהגותו של אברהם שתכלית מצוות הצדקה היא לא רק לטובת המקבל כי אם גם, ואולי בעיקר, מכוונת לצד הנותן. כי יותר ממה שמיטיב למקבל, מצוות הצדקה מנקה, מטהרת ומשפרת את כוחות נפשו של הנותן.
כל זה היה צערו של אברהם אבינו. מלבד טוב ליבו כלפי העניים, היה מצטער על העדר ההזדמנות של שיפור נפשו. ברור לאיזה מחנה היה שייך אברהם. לאותו המחנה בו מצפה התורה שכולנו נשתייך: מחנה הנותנים.
מעשה באיש שטבע בים וצעק: 'הצילו, הצילו!'.
המציל הגיע אליו תוך כדי ריצה מטורפת הושיט את ידו וגם התחיל לצעוק אליו: 'תן לי יד! תן לי יד!". אבל האיש לא הגיב והמשיך עם קריאתו: 'הצילו, הצילו!'.
והמציל שוב צעק אליו: 'תן לי יד! תן לי יד!'. ושוב בלי תגובה, אותו האיש טבע למוות.
המציל שוב חזר אל החוף ופגש את אשתו של אותו המסכן. 'למה לא הצלת אותו?', שאלה האישה תוך כדי בכי מר את המציל. 'גבירתי', אמר לה המציל. 'אני התחננתי לפניו ואמרתי לו: 'תן לי יד! תן לי יד!', והוא לא הגיב.
'חבל מאוד שלא התיעצת איתי...', אמרה לו האישה. 'היה עליך לאמר לו 'קח את ידי' ולא 'תן לי יד'. בעלי מעולם לא נתן שום דבר'.
כשאנחנו מדברים על מחנות בחברה הישראלית אנחנו יכולים לדבר על 'דתיים' ו-'חילוניים' או על 'אשכנזים' ו-'ספרדים' או ,שמאלניים' ו-'מתנחלים' או על 'ותיקים' ו-'חדשים'.
אבל ההבדלים בין המחנות האלה כלל אינם רלוונטיים לעתידה של מדינת ישראל. ישנם רק שני מחנות שעלינו לשים לב אליהם. המחנה של הנותנים והמחנה של הלוקחים. המחנה של תלמידיו של אברהם אבינו. והמחנה של אותם האנשים שאף פעם לא יתנו שום דבר, אפילו לא היד כשהם טובעים למוות בים.
דרשות קודמות
בא תשס"ו – בנערינו ובזקננו
