צו

שיחת השבוע - פרשת צו

משפיל גאים

.

מאת הרב גוסטבו סורסקי

.

בתחילת פרשת צו, מספרת לנו התורה על תחילת יום העבודה של הכהן בהרמת הדשן, כלומר, בהסרת האפר שנשאר מהקרבנות של היום הקודם מעל המזבח.

.

למה זאת המצווה הראשונה ביומו של הכהן? מה היא מטרתה? אומר הרב בחיי אבן פקודה בספרו חובות הלבבות: "...וחייבו הבורא להוציא את הדשן בכל יום תמיד, להשפיל ולהסיר הגבהות (=תחושת הגדולה) מלבו."

.

תארו לעצמכם: הכהן מגיע בבוקר לבית המקדש והוא מרגיש בן אדם מיוחד. הוא שייך לאליטה. הוא יכול אפילו לחשוב שיש לו איזו שהיא עליונות גנטית לעומת יתר העם. לכן, פעולתו הראשונה ביום משפילה את הגאווה הפוטנציאלית (זאת אחד ממדותיו של הקב"ה: "משפיל גאים ומגביה שפלים," כפי שאנו קוראים בברכה שלאחרי קריאת שמע בשחרית).

.

ההתנשאות היא, בלי שום ספק, אחת מהמידות האנושיות המסוכנות ביותר, והיא תכונה אנושית בלעדית. אין כזה דבר בעולם בעלי החיים. ישנן חיות נאמנות, וחיות ביישניות; יש בחיות גם גבורה ואפילו הקרבה עצמית. אבל, הגאווה היא אקסקלוסיבית למין האנושי.

.

אגדה אחת מספרת על תחרות שירה שהייתה פעם בג'ונגל. לכל חיה ניתנה פתק לבן (כדי שלרשום את שם החיה המנצחת), הונח קלפי ענק באמצע הג'ונגל, וכל החיות, כולל האדם, עלו לבמה ושרו את שירם, לפי סדר האלף-בית.

.

הגיעה הזמן לספור את הקולות. בעזרת הפיל הובאה הקלפי לבמה, והינשוף החל בקריאת הקולות. בפתק הראשון נרשם שם הזוכה: החמור. בפתק השני שוב הופיע החמור וגם בפתק השלישי. דממה מוחלטת היתה בג'ונגל. החמור היה נחמד, אבל הוא היה נטול כריזמה; הופעתו היתה גרועה וקולו היה צרוד ובלתי יציב. החמור גרף את כל הקולות, ולכולם היה ברור מה קרה: כל החיות חשבו שהחמור לעולם לא יוכל לזכות בתחרות, ועל-כן, כולם נתנו לו את קולם.

.

רק שתי חיות לא הצביעו בעד החמור. החמור עצמו נתן את קולו לזמיר, והאדם...הצביע בעד עצמו.

.

הכהן עלול להשלות את עצמו ולחשוב שהוא עליון בגלל קרבתו למקדש אלהים. עלול הוא להגיע למסקנה שהכל תלוי בו. כלומר, שבלעדיו עם ישראל אינו מסוגל לממש את התפקיד שאלהים הועיד לו. מטרת המצווה של "תרומת הדשן" היא דווקא לשמור את הפרופורציות בליבו של הכהן; לבלום את אשלית ההתנשאות; לגרום לו להפנים שגם הוא אחד מן העם, ומעמדו שווה למעמדם.