תזריע-מצרע

שיחת השבוע – פרשת תזריע-מצרע

האדם והיתוש

.

מאת הרב גוסטבו סורסקי

.

דבר תורה זה מוקדש לעילוי נשמת דברה בת מרדכי אליעזר וחיה ז"ל (דורוטי קורץ ז"ל)

.

פרשת מצרע היא –במבט ראשון- פרשה העוסקת בתורת הדרמטולוגיה ובעיות העור למיניהן כמו הצרעת, למשל. אבל לדעתם של חז"ל, אין זה הנושא המרכזי של פרשתנו. העור הוא מעטפת ההגנה המפרידה בין מה שבתוכנו ומה שמחוץ לנו. ולכן, סבורים חז"ל, מחלות העור אינן תופעות פיזיולוגיות בלבד אלא ביטוי פיזי לפגם מסוים בנפש, בצד הרוחני שלנו.

.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין. (ערכין טז עמוד א).

.

ברצוני לדבר היום על אחד מתוך שבעת העוונות הללו: גסות הרוח שהיא שורש כל המידות רעות.

.

אנחנו מכירים היטב (לצערנו) את המידה הרעה הזאת. כי גסות הרוח היא חוצפה. כולנו יודעים שהחוצפה היא התכונה השלילית הבולטת ביותר בחברה שלנו. אנו יודעים שישנו בעולם תה אנגלי, בושם צרפתי, ריבת חלב ארגנטינאית, וחוצפה ישראלית. החוצפה היא תוצרת כחול לבן.

.

ומה זאת חוצפה? איך ניתן להגדיר את המילה המפורסמת הזאת? החוצפה היא ביטחונו המופלג של האדם שכל האמת והצדק הם נחלתו הבלעדית. בן אדם חצוף מרגיש שהוא מרכז העולם. שהוא היחיד.

.

האדם בעצם נולד עם תכונה זו. הרי כולנו צאצאיו של אדם הראשון, שהיה מרכז העולם, וכמובן הוריש את התכונה הזו לכל אחד ממיליארדי צאצאיו על פני האדמה.

.

במס' סנהדרין (לח.) קיים דיון מאוד מעניין על עצם בריאתו של האדם בערב שבת. מדוע האדם שהוא נזר הבריאה, נברא רק בסוף התהליך ולא בתחילתו? בין התשובות המאוד מעניינות שבאותה הסוגיא, תשובה אחת מוצאת חן בעיניי: "שאם תזוח דעתו עליו, אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית". באותו הרגע שהאדם יתגאה, כשהחוצפה תכנס עמוק לתוך נשמתו, ניתן יהיה להגיד לו שאפילו יתוש קדמו בבריאה...

.

היה ר' רפאל מברשד אומר: אוכל להצטדק ולמצוא תירוץ על כל החטאים, מלבד על החטא של גסות הרוח.

.

כשישאלו אותי בבית דין של מעלה: "עסקת בתורה?". אענה: "לצערי הייתי עם הארץ ולא ידעתי ללמוד".

.

"האם לכל הפחות עסקת בתעניתים?", הם ישאלו.

ואז אענה: "הייתי חלש, כוחותי לא עמדו לי".

.

"ונתת כסף לצדקה?".

ואז אענה: "לצערי לא היה ביכולתי, הייתי עני ואביון".

.

אם כן, ישאלו אותי: "עם הארץ היית, כח לא היה לך, וגם כסף לא היה לך, למה היית גס רוח? מדוע היית בעל גאווה וחוצפה? ועל זה –אמר ר' רפאל- לא תהיה לי כל תשובה".

.

זה כוחה ההרסני של גסות הרוח, מידה בלתי מוצדקת מפניה מזהירה אותנו התורה.

הבה נזכור תמיד שאפילו יתוש קדם לנו במעשה בראשית.

שמיני

שיחת השבוע - פרשת שמיני

הפגם שבחסידה

.

מאת הרב גוסטבו סורסקי

-

חלק גדול מפרשת שמיני שאנחנו קוראים השבת דנה על הלכות כשרות בכלל ועל החיות הטהורות והטמאות בפרט. לפי המדרש היה האדם הראשון זה שנתן שמות לעופות, לחיות ולבהמות. ויש מה שהוא נפלא בשמות העבריים של כמה חיות, שמות שמגדירים את מהותם של בעלי החיים.

.

האדם הראשון הביט אל תוך המהות העמוקה של כל בעל חיים והעניק לכל אחד מהם את שמו. החמור, למשל, מאופיין בכך שהוא תמיד סוחב משאות כבדים וקשים לנשיאה. המילה "חמור" היא בעלת אותו השורש של המילה "חומר", כלומר - גשמיות. ה-"חמור" מייצג את העולם הגשמי. המילה "כלב", לדוגמא, כוללת את המילה "לב" כי אותו בעל חיים מאופיין בלבביות יתרה. ואפילו יש במקורותינו, שהמילה חזיר באה מהשורש ח.ז.ר, כי לעתיד לבוא יעלה גרה ויחזור להיות מותר.

.

ומה עם החסידה?

.

הגר"א מביא דרש שהיא נקראת חסידה, משום שהיא טובלת תמיד לאחר ההזדוגות. רש'י אומר בפירושו לתורה שהיא נקראת "חסידה" מפני שעושה חסידות עם חברותיה במזונות.

.

אם כך, אז מדוע מכניסה אותה התורה לרשימת החיות הטמאות?! אין זה הגיוני!

.

אם היא עושה מעשה של חסד...מה יותר כשר מזה?

.

בחידושי הרי"מ (לר' יצחק מאיר מגור, מייסד חסידות גור במאה ה-19) יש הסבר יפה לעניין זה: נדיבותה של החסידה מוגבלת לחוג חבריה המצומצם בלבד ומתעלמת לגמרי מכל מי שאינו שייך לקבוצה הקטנה הזו. זהו איננו סוג ה'חסד' שהיהדות מאמינה בו. לכן העוף הוא טמא.

.

אינני יודע אם מבחינה זואולוגית החידוש הוא נכון, אך אין זה משנה. רבי יצחק מאיר מגור אומר לנו שלהיות חסיד ולהיות צדיק אין זה בהכרח אותו דבר.

.

עבדתי לפני עשר שנים כרב לאסירים היהודים בבית הסהר הראשי בבואנוס איירס. במהלך שנתיים, כל שבוע, נתתי תמיכה רוחנית לפושעים, גנבים ואפילו רוצחים יהודים שישבו בכלא (כמה מהם) למעלה מעשר שנים. אחד מהלקחים שלמדתי מאותו הניסיון הוא שאין גבול לנאמנות של בני האדם, אפילו במסגרת כזאת.

.

אני זוכר שפעם הגעתי לבית הסהר בחול המועד פסח. היינו אמורים לחגוג את חג החירות דווקא שם בפנים, ולכן הבאתי מצות ואוכל מוכן מהבית לרגל האירוע. אבל כשהגעתי התברר שאחד מהאסירים שבת רעב...אף אחד לא רצה לאכול כאות הזדהות עם מאבקו של החבר.

.

הם היו פושעים. גנבו, רימו ורצחו. אך עדיין ידעו מה זאת חברות...

.

קראתי סיפור מאוד מעניין על מחקר שערכו על חיי הערפדים, מוצצי הדם. התברר שאם ערפד מסויים לא הצליח בלילה להשיג דם, הערפד שכן הצליח (ושייך לקבוצתו או "משפחתו") תורם מהדם שבקרבו לערפד הרעב. הערפד המצליח למצוא "קרבן", מוצץ בין 50% ל 100%- ממשקל גופו והוא זקוק למנה כזו מדי לילה.

.

אולם אם בשובו ימצא "קרוב משפחה" רעב, יתרום חלק מהדם לערפד הרעב, עד שזה ימצא קרבן למצוץ את דמו. זהו אינסטינקט טבעי על מנת לשרוד.

.

בכל אופן הערפד לא יכול להיחשב בשל כך כבעל תכונת הרחמים היות והוא עדיין אכזר צמא דם...

.

להיות חסיד ולהיות צדיק אין זה בהכרח אותו דבר. זה הפגם שבחסידה.

פסח

שיחת השבוע - פסח

תמונות העבר

.

מאת הרב גוסטבו סורסקי

.

לפני כמה ימים ראיתי עם קרוב משפחה את התמונות הדיגיטליות של בתי מאז שהיא נולדה. והוא שאל אותי: "תגיד גוסטבו...תמיד היא מחייכת בתמונות?".

.

למען האמת לא. היא יודעת לבכות הרבה. וגם כשמצלמים אותה, לפעמים עוצמת עיניים,

לפעמים היא נראית מתוחה. או עצבנית. או כועסת. אבל (זה היתרון של המצלמות הדיגיטליות)...אם לא אוהבים את התמונה, פשוט מוחקים אותה.

.

לפעמים יש לי געגועים מאותם הימים שהלכנו לחנות לפתח תמונות ומכלל עשרים בארבע תמונות, היו חמש עם עיניים עצומות, עוד שבע עם עיניים אדומות, שתיים לבנות לגמרי, ועשר שהיו...בסדר. זרקנו את הכסף, נכון. אבל לפחות אותן התמונות שיקפו יותר טוב את החיים שלנו...

.

לא תמיד אנחנו מחייכים וזוהרים (בעצם, רוב הזמן לא). יש בחיים שתי פנים. לפעמים, התמונות שלנו הן לא כל כך טובות כמו שרצינו. לפעמים רואים תמונה ומתעצבנים: 'הי...הייתי צעיר, או רזה, או פעם היה לי שער'. אבל מה לעשות...ככה הם החיים.

.

קורה מה שהוא דומה כשאנחנו מדברים על תמונות, לא של אנשים, אלה של עם. לפעמים העמים מסתכלים אל תמונות העבר, רואים שם מה שהוא לא נחמד, ומחליטים למחוק את זה.

.

בשביל מה לזכור את הדברים הלא נעימים? למה לשמור בזיכרון את אותן התמונות המשקפות את הפן השנייה של החיים? ואותם העמים משוכנעים שהדרך הכי טובה כדי להתמודד עם הדברים הלא נעימים של העבר היא למחוק אותם מהזיכרון הקולקטיבי! (הם אותם העמים שאוהבים את הפטנט של המצלמות הדיגיטליות).

.

אבל עמים אחרים, ואני אומר את זה בגאווה רבה, כמו העם שלנו, סבורים שלמחוק את תמונות העבר זו התנהגות פחדנית וחולנית. הנחו אותנו חכמינו, שיש לומר את סיפור ההגדה בצורה של 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח', להתחיל ברע ולסיים בטוב.

.

אתה רוצה לחגוג? אומרים אותנו. טעים הגעפילטע פיש? ריח טוב במרק של סבתא?

.

חכה. תתחיל בגנות! אל תמחוק את העבר! תזכור את הסבל, את הדמעות, את הצעקות, את הדם, את הייסורים. גם בעבר שלנו ישנם קוצים.

.

כל שנה בחג הפסח, אנחנו לומדים שאסור לעם לחיות עם גישה סלקטיבית של העבר. "עבדים היינו לפרעה במצרים". זה לא נעים. זה אפילו משפיל. אבל זאת תולדות עמנו.

.

ישנן תמונות שאסור לנו למחוק.

צו

שיחת השבוע - פרשת צו

משפיל גאים

.

מאת הרב גוסטבו סורסקי

.

בתחילת פרשת צו, מספרת לנו התורה על תחילת יום העבודה של הכהן בהרמת הדשן, כלומר, בהסרת האפר שנשאר מהקרבנות של היום הקודם מעל המזבח.

.

למה זאת המצווה הראשונה ביומו של הכהן? מה היא מטרתה? אומר הרב בחיי אבן פקודה בספרו חובות הלבבות: "...וחייבו הבורא להוציא את הדשן בכל יום תמיד, להשפיל ולהסיר הגבהות (=תחושת הגדולה) מלבו."

.

תארו לעצמכם: הכהן מגיע בבוקר לבית המקדש והוא מרגיש בן אדם מיוחד. הוא שייך לאליטה. הוא יכול אפילו לחשוב שיש לו איזו שהיא עליונות גנטית לעומת יתר העם. לכן, פעולתו הראשונה ביום משפילה את הגאווה הפוטנציאלית (זאת אחד ממדותיו של הקב"ה: "משפיל גאים ומגביה שפלים," כפי שאנו קוראים בברכה שלאחרי קריאת שמע בשחרית).

.

ההתנשאות היא, בלי שום ספק, אחת מהמידות האנושיות המסוכנות ביותר, והיא תכונה אנושית בלעדית. אין כזה דבר בעולם בעלי החיים. ישנן חיות נאמנות, וחיות ביישניות; יש בחיות גם גבורה ואפילו הקרבה עצמית. אבל, הגאווה היא אקסקלוסיבית למין האנושי.

.

אגדה אחת מספרת על תחרות שירה שהייתה פעם בג'ונגל. לכל חיה ניתנה פתק לבן (כדי שלרשום את שם החיה המנצחת), הונח קלפי ענק באמצע הג'ונגל, וכל החיות, כולל האדם, עלו לבמה ושרו את שירם, לפי סדר האלף-בית.

.

הגיעה הזמן לספור את הקולות. בעזרת הפיל הובאה הקלפי לבמה, והינשוף החל בקריאת הקולות. בפתק הראשון נרשם שם הזוכה: החמור. בפתק השני שוב הופיע החמור וגם בפתק השלישי. דממה מוחלטת היתה בג'ונגל. החמור היה נחמד, אבל הוא היה נטול כריזמה; הופעתו היתה גרועה וקולו היה צרוד ובלתי יציב. החמור גרף את כל הקולות, ולכולם היה ברור מה קרה: כל החיות חשבו שהחמור לעולם לא יוכל לזכות בתחרות, ועל-כן, כולם נתנו לו את קולם.

.

רק שתי חיות לא הצביעו בעד החמור. החמור עצמו נתן את קולו לזמיר, והאדם...הצביע בעד עצמו.

.

הכהן עלול להשלות את עצמו ולחשוב שהוא עליון בגלל קרבתו למקדש אלהים. עלול הוא להגיע למסקנה שהכל תלוי בו. כלומר, שבלעדיו עם ישראל אינו מסוגל לממש את התפקיד שאלהים הועיד לו. מטרת המצווה של "תרומת הדשן" היא דווקא לשמור את הפרופורציות בליבו של הכהן; לבלום את אשלית ההתנשאות; לגרום לו להפנים שגם הוא אחד מן העם, ומעמדו שווה למעמדם.