ויקרא

אשרי הדור

מאת הרב גוסטבו סורסקי

פרשת ויקרא פותחת בעניין הקרבנות ואחד הקורבנות המוזכרים שם הוא קורבן הנשיא, המלך או המושל. "אשר נשיא, יחטא; ועשה אחת מכל-מצות ה' א-להיו אשר לא-תעשינה, בשגגה ואשם. או הודע אליו חטאתו, אשר חטא בה והביא את-קרבנו שעיר עזים, זכר תמים. וסמך ידו, על-ראש השעיר, ושחט אתו במקום אשר ישחט את-העלה, לפני ה'; חטאת, הוא". (ויקרא ד, כב-כד).

בהתייחסו לאותם הפסוקים, אומר רש"י בביאורו לתורה

"אשר נשיא יחטא", לשון "אשרי", אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר, שמתחרט על זדונותיו. (רש"י ויקרא ד, כב בעקבות חז"ל בהוריות י,ע"ב וספרא ה, א).

אם נעיין בפסוקים הקודמים, נבין היטב מה היה המניע של רש"י בפירושו. כלפי הכהן כתוב בתורה: "אם הכהן המשיח יחטא" (ויקרא ד, ג). לגבי קרבן העדה, כתוב: "ואם כל עדת ישראל ישגו" (ויקרא ד, יג). כשמדובר על קרבן היחיד כתוב: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה" (ויקרא ד, כז).

אבל לגבי הנשיא, ניסוח הפסוק הוא שונה ורש"י הוא רגיש לאותה העובדה. "אשר נשיא יחטא" כתוב כאן, והוא מפרש את המילה "אשר" מלשון "אשרי".

לפרופ' י' לייבוביץ, להבדיל, אין פרשנות כל כך אופטימית של הפסוק.

גם הוא רואה שלגבי הנשיא לשון הכתוב שונה...

בכל המקרים האחרים נאמר "אם הכהן המשיח יחטא", "ואם כל- עדת ישראל ישגו"- אבל על הנשיא נאמר:"אשר נשיא יחטא".

ועל זה אנחנו מוצאים במקורות שלנו דבר נוקב ביותר. כל נפש מישראל, ואפילו הכהן המשיח, ואפילו כל קהל ישראל - ייתכן שיחטא, אבל אין זה מחוייב המציאות ומחוייב ההגיון. ולכן נאמר שם "אם".

אבל הנשיא ודאי יחטא. מדוע? משום שהוא נשיא, ועצם השלטון יש בו כדי לקלקל ולהשחית את האדם. לכן, אין התורה מדברת על המקרה האפשרי (אם נשיא יחטא), אלא היא מתחילה קובעת: "אשר נשיא יחטא", משום שוודאי הוא שהנשיא יחטא. לא תיתכן נשיאות, לא ייתכן שלטון, שבעל השלטון לא ייכשל בחטא או בעבירה. וזהו היחס הכללי של התורה לשלטון: היא מכירה בו ובסמכותו, אבל - כבדהו וחשדהו. (מתוך הערות לפרשיות השבוע לישעיהו ליבוביץ ז"ל). אינני יודע מי משני הפירושים הוא הנכון...ייתכן מאוד ששניהם ודי לחכימא ברמיזא.

מי ייתן ונוכל לזכות לממשלה ומנהיגות בעלת כישרון להדריך אותנו בדרך הנכונה, וגם בעלת כישרון להודות על כישלונותיה וטעויותיה למען הכלל ועל מנת שגם אנחנו נוכל להגיד "אשרינו".

דרשות קודמות

ויקרא תסש"ו - עקבות משה

ויקהל - פקודי

בונים ויורשים

. מאת הרב גוסטבו סורסקי

פרשת ויקהל עוסקת בבניית המשכן ועוד שהפטרת השבוע, בספר מלכים ב', עוסקת בתחזוקת בית המקדש (למעט אותן השנים בהן קוראים בשבת זו פרשת החודש).

לא פעם אחת חשבתי שעדיף משכן ממקדש. המשכן נתן לבני ישראל תחושה קבועה של בנייה. המשכן עבר ממקום למקום, והיה צורך לפרק ולהרכיב אותו מחדש עשרות פעמים במהלך השנים.

ברגע שהמקדש נבנה...זהו זה. אין בניה אחרי אותה הבנייה...רק תחזוקה.

נכון שהשכינה זכתה למקום קבוע עם בניית המקדש, אך אנחנו כעם החמצנו דבר מה בדרך. חדלנו להיות בונים והתחלנו להיות יורשים: היפוכו של דבר. איבדנו את האומץ, המחשבה היצירתית והיוזמה, שיש בדורות של הבונים. נהיינו דור של יורשים וראינו את הבניין כמובן מאליו.

הדבר תקף לא רק לגבי המקדש והמשכן...ניתן לראות תופעה זאת הן במישור הקהילתי הן במישור הארצי. גם אנחנו יכולים לשאול את עצמנו אם אנחנו בוני הארץ או סתם יורשיה. ואותה שאלה אקטואלית כשמדובר בקהילתנו.

האם אנחנו רואים את הבניין כדבר מובן מאליו או שמא כדבר הזקוק לנו בתור בונים ולא רק בתור יורשים?

לפני זמן מה כשדיברתי עם ילדי חוג "בר המצווה" שלנו על בניית המשכן, ילד אחד שאל אותי שאלה מבריקה: מהיכן לקחו בני ישראל את העץ כדי לבנות את המשכן?

מקור זהב המשכן, ברור לכולם. כבר כתוב בתורה שישראל יצא ממצרים 'ברכוש גדול' (בראשית טו, יד). מקור פרוכת המשכן גם הוא ברור לכולם. גם כתוב בתורה שיצאנו ממצרים ב-'מקנה כבד מאוד' (שמות יב, לח). אבל עצים? איפה היו עצים במדבר???

המדרש מספר לנו (תנחומא, תרומה) שיעקב אבינו נטע אותם.

בשעה שירד למצרים, אמר לבניו: בני, עתידים אתם להגאל מכאן, והקב"ה עתיד לומר לכם, משאתם נגאלין - שתעשו לו את המשכן! אלא עמדו ונטעו ארזים מעכשיו, שבשעה שיאמר לכם לעשות לו את המשכן, יהיו הארזים מתוקנים לכם מיד. עמדו ונטעו ועשו כן …

המדרש הוא נפלא. יעקב אבינו ידע שהוא עצמו ואפילו בניו לא יראו לעולם את המשכן. אבל בנייה, בתפיסה היהודית, אינה רק עניין של חול וטיח, של אבנים ולבנים....

בנייה הנה מפעל המקשר בין הדורות. הבנייה אינה מעשה כי אם תפיסת חיים, לדעת לחלום הלאה.

אפשר להגיד במבט ראשון שפרשת ויקהל היא רק תיאור כללי של אדריכלות ועיצוב הפנים של המשכן. אך להגדיר את המשכן רק כאוסף של עצים, מתכות ווילונות הוא אבסורד כמו לומר שספר תורה הוא אוסף של מאה מטרים של קלף וליטר וחצי של דיו...

פרשת ויקהל, הנה קריאה לעם ישראל לדורותיו על מנת שנוכל להבחין בין בנייה וחזון לסתם ירושה.

כי תשא - פרה

לחיים

מאת הרב גוסטבו סורסקי

הגמרא דנה במסכת יומא באחת השאלות היותר רלוונטיות במסורת היהודית והיא השאלה האם פיקוח נפש דוחה את השבת. מספר חכמים מביאים את נימוקיהם לאותה שאלה, ואחד הנימוקים די קשור עם פרשתנו, פרשת כי תשא.

אנו קוראים בפרשת כי תשא את פסוקי "ושמרו" שכולנו מכירים מתפילות השבת. "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם" (שמות לא, טז). אמר רבי שמעון בן מנסיא "ושמרו בני ישראל את השבת" - חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה עמ' ב).

התורה מצווה על שמירת השבת ולכן עלינו לדאוג לכך שיותר יהודים ישמרו אותה. ולכן, אם תראה יהודי בסכנת נפשות, חלל את השבת עליו על מנת שאותו יהודי יוכל בעתיד לשמור שבתות הרבה.

מדובר כאן בערך עליון המדרג את סדר העדיפויות הנחוץ במסורת הדתית שלנו. חז"ל הקפידו עד כדי כך על עקרון הזה עד שאפילו קבעו כי-"כל ספק נפשות דוחה את השבת" (דף פג.).

"אל תעשה חישובים", אומרת לנו הגמרא. "אל תזמין אולטרה-סאונד או סי טי על מנת לדעת אם מותר לך לחלל את השבת כדי להציל חיים".

הקביעה שפיקוח נפש דוחה, לא רק את השבת, אלא אף את כל האיסורים האחרים שבתורה (לבד מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים) היא אחד המחסומים האפקטיביים ביותר נגד הפנאטיזם הדתי.

מעשה ברבי חיים מצאנז שחלה בפרוס הפסח ונפל למשכב והרופאים המליצו לו שלא לאכול מרור בליל הסדר.

בכל אופן צוה ר' חיים להכין לו מרור ביד רחבה.

כיון שהגיעה שעת אכילת מרור, נטלו בידו ואמר בהתלהבות 'ברוך אתה...אשר קדשנו במצוותיו וציוונו ונשמרתם מאד לנפשותיכם' ומיד החזיר את המרור לתוך קערת הסדר.

....

"ושמרתם את חוקותי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה'" (ויקרא יח, ה). "וחי בהם", ולא "שימות בהם" (יומא פה עמ' א), כפי שאמר האמורא שמואל.

"היו פנאטיים!", אומרים חז"ל. אך פנאטיים כלפי החיים! רק אותו פנאטיזם ראוי לשבח.

דרשות קודמות

כי תשא תשס"ו – החלטות עם השלכות רבות

תצוה - זכור

.

זיכרון לטווח קצר

מאת הרב גוסטבו סורסקי

לדבר היום על זיכרון עם בני נוער, פירושו לדבר על מחשבים. גם בשבת הזאת הזיכרון הוא נושא מרכזי, אבל מדובר על תהליך אחר, תהליך מורכב המתרחש במוחנו ולא בתוך קופסה של מתכת.

אולם, תהליך זה שנראה כל כך שונה מתהליך הזיכרון של עולם המחשבים הוא בסופו של דבר די דומה. גם במחשבים יש זיכרון לטווח קצר (הנקרא זיכרון RAM) וזיכרון לטווח ארוך.

כל פעם שאני מקליד אותיות במחשב, הן מאוכסנות בזיכרון לטווח קצר (RAM) עד שאתן פקודה למחשב לשמור אותן בזיכרון לטווח הארוך, שהוא הדיסק הקשיח. אך אם לפתע, ומסיבה כל שהיא יכבה המחשב לפני שמירת הנתונים, יימחקו מן המחשב אותן מילים שלא נשמרו.

יש לכולנו אלפי קבצים בדיסק הקשיח, אך יש כאלה שאיננו נוהגים לפתוח. שמרנו אותם במהלך השנים -אולי לצורך טיוטה- והם נמצאים אי שם בדיסק וסביר להניח שכמה מהם לא יראו שוב את האור. הם יישארו שם עד קץ הימים עד שיישכחו.

אך לפעמים ישנם קבצים שחובה עלינו לשמור ולגבות משום שאלה הקבצים ההכרחיים בחיינו, אותם אלה שאם יאבדו נאבד גם אנחנו (וגם נשב שבעה עליהם!).

"שבת זכור" היא אותה השבת בה אותו ה-"גיבוי" רואה אור מידי שנה. זהו "קובץ" הכרחי שבלעדיו גם אנו נלך לאיבוד.

זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל-הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים. והיה בהניח ה' א-להיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' א-להיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח (דברים כה יז-יט).

רש"י בביאורו לספר דברים, אומר שהמילה "קרך" מקורה במילה "קור":

"...שהיו כל האומות יראים להילחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אף על פי שנכווה הקרה אותה בפני אחרים".

מלחמת עמלק היא באיזו שהוא אופן מלחמה שפתחה את השער לתפיסות קרב טרוריסטיות, מלחמה בה המטרה הם החלשים, נשים, זקנים וטף. וגם אם עמלק הובס בקרב, חובה עלינו לזכור את אותו אירוע.

הרב מרדכי הכהן ז"ל אומר בספרו "על התורה" על המילים האחרונות של פרשת עמלק "לא תשכח":

הרי כבר אמור "זכור את אשר עשה לך עמלק" כיצד אני מקיים את ה-"לא תשכח"?!

והוא עונה: "(לא תשכח) אינו צו ואזהרה לבל תשכחהו, אלא סיפור דברים הוא, לעתיד ולעולם. כלומר, כך היה יהיה ש-"לא תשכח", שהוא, עמלק מצדו, שבכל דור ודור, מחדש גזירותיו ומרבה רדיפותיו שלא תוכל בשום פנים לשכחו...".

לכן, שוב השבת נזכור, כי ישנם קבצים בתולדות עם ישראל הדורשים גיבוי ופתיחה מחדש מידי שנה בשנה כי ללא הפעלת הזיכרון, גם עם שלם יכול ללכת לאיבוד.

דרשות קודמות

תצוה (זכור) תשס"ו – התעמלות נפשית

תרומה

המְעַשֵה והעושה

מאת הרב גוסטבו סורסקי

פרשת תרומה, יחד עם הרוב המכריע של הפרקים הנותרים בספר שמות, מוקדשת לצווי בניית המשכן.

הרושם הנותר לאחר קריאת הפרשה הוא שמשה עשה את המשכן במו ידיו. כמעט כל הציוויים מופנים כלפיו: "ועשית שלחן עצי שטים" (שמות כה, כג) "ועשית מנרת זהב טהור" (כה, לא) "ועשית את הקרשים למשכן" (כו, טו).

אך כשנגיע לפרשת כי תשא, נראה שבעצם לא היה זה משה שבנה את המשכן:

וידבר ה', אל-משה לאמר. ראה, קראתי בשם, בצלאל בן-אורי בן-חור, למטה יהודה...ואני הנה נתתי אתו, את אהליאב בן-אחיסמך למטה-דן, ובלב כל-חכם-לב, נתתי חכמה; ועשו, את כל-אשר צויתך (שמות לא, ב-ו).

אם כך, מה ראתה התורה להזכיר את שמו של משה כבונה המשכן אם ידוע לנו שידיים אחרות בנו את המשכן?

השאלה הזאת כבר נמצאת במדרש רבה על פרשת תרומה:

וכי משה עשה את המשכן? והלא כתיב "ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב"

אלא משה לתלמוד ובצלאל למעשה. מכאן אמרו רבותינו ליתן שכר למְעַשֵה כעושה, שכן מצינו במשה שעשה בצלאל למלאכת המשכן והעלה עליו הקב"ה כאלו הוא עשאו שנאמר (ד"ה א, כא) "ומשכן ה' אשר עשה משה במדבר" (שמות רבה לה, ג).

אך יש במדרש הזה סתירה פנימית. אם באמת חייבים לתת למְעַשֵה שכר כמו לעושה, אז הפסוק המובא במדרש איננו מוכיח זאת. אדרבא. הוא מוכיח ששכרו של המְעַשֵה עולה על שכרו של העושה, כי נאמר 'ומשכן ה' אשר עשה משה במדבר' ולא "אשר עשו משה ובצלאל"!

אולם הכלל הזה מופיע במקום אחר בספרות חז"ל בניסוח קצת שונה. אמר רבי אלעזר במסכת בבא בתרא (דף ט עמ' א) "גדול המְעַשֵה יותר מן העושה".

ניתן ללמוד על הכלל הזה מתוך סוגיה הלכתית מפורסמת על מצוות הנחת תפילין.

איזה יד מקיימת את מצוות תפילין?

בדרך כלל מקובל לחשוב שהיד המקיימת את המצווה היא זאת עליה מונחת התפילה של יד.

אבל נעשה עוול בישראל עם היד המקשרת את התפילין. כשחז"ל קבעו כיצד מניחין תפילין, דרשו את הפסוק בספר דברים "וקשרתם לאות על ידך...כתבתם על מזזות ביתך" (דברים ו, ח-ט).

אומר רבי נתן בגמרא (מנחות לז): "מה כתיבה בימין אף קשירה בימין וכיון דקשירה בימין הנחה בשמאל"

העיקר הוא היד הקושרת את התפילין.

וגם אם נראה לעין שאותה היד שעליה מונחת התפילה של יד היא זאת שקיימה את המצווה, ההפך הוא הנכון: אותה יד שקשרה את התפילה היא זאת שקיימה את המצווה כי אותה היד היא "המעשה" את המצווה. היד שעליה מונחת התפילה, רק "זכתה" למצווה שבעצם קיימה היד הקושרת!

כשאדם מרים טלפון על מנת להתרים חברים לטובת משפחות נזקקות, או מטלפן לאחרים על מנת שיבקרו אדם חולה, זכותו עולה על זכותו של התורם ועל זכותו של מבקר החולה...

ואני משוכנע שהכלל הזה מצליח להשוות את קהל המצווים, כי ייתכן מאוד שאין לכולנו אותן היכולות כ-"עושים", אבל בהחלט יש לכולנו אותו הפוטנציאל כ-"מְעַשִים".

ייתכן מאוד שלא היה למשה הפוטנציאל לעשות את המשכן והגנטיקה לא הייתה לצידו בעת חלוקת הכישרונות האמנותיים. אבל הוא היה זה שעודד את העם לתת ולימד את בצלאל את התכנון. משה היה זה שלא הצליח להירדם עד שהמפעל הגיע לסיומו.

וגם אם בצלאל בנה את המשכן, משה היה זה שעשה אותו. כי גדול המְעַשֵה יותר מן העושה.

דרשות קודמות

תרומה תשס"ו - מעשים ולא דיבורים

משפטים

אחרי רבים להטות

מאת הרב גוסטבו סורסקי

פסוק די מפורסם המוכר לרוב העם מופיע בפרשתנו, פרשת משפטים. "לא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב).

למען האמת רק שלושת המילים האחרונות של אותו פסוק ("אחרי רבים להטות") הן המילים המפורסמות. "אחרי רבים להטות" היא מעין סיסמא הנותנת גיבוי לקיומם של משטרים דמוקרטיים.

אך אם נדון ברוחו של הפסוק, נראה שהתורה אומרת את ההפך הגמור מאותו הרושם שהתקבל על סמך הפסוק במהלך הדורות: "לא תמיד הרוב קובע".

יש לא מעט מדרשים על אותו פסוק המנסים ליישב את הדברים, במיוחד כשידוע שדעת הרוב היא "ערך על" בכמה תחומים בהלכה היהודית. אך, אם נתמקד בפשוטו של מקרא, נראה שהתורה אומרת ההפך המוחלט מהדעה הרווחת על אותו פסוק.

בכל אופן, שלושת המילים האחרונות של הפסוק קיבלו מעמד די מכובד בקרב החכמים בכמה סוגיות בגמרא, ובמיוחד בסוגייה המפורסמת על "תנורו עכנאי" שבמסכת בבא מציעא (נט:). "תנורו של עכנאי" דנה במחלוקת קשה שפרצה בקרב חכמים אודות דינו של תנור חרס טמא שנשבר וחובר מחדש על ידי חול.

הגמרא מספרת לנו שרבי אליעזר טיהר את אותו התנור וחכמים טמאו אותו. רבי אליעזר, שהיה דעת מיעוט במחלוקת, הביא כל מיני מופתים מן השמים כדי להגן על עמדתו. חרוב נעקר ממקומו. אמת מים שינתה את כיוונה. כותלי בית המדרש נטו ליפול. ואפילו בת קול יצאה והצדיקה את עמדתו של רבי אליעזר...ובכל אופן, הרוב הכריע את המיעוט, גם כשהקב"ה בעצמו היה לצידו של רבי אליעזר.

הסוגייה הזאת מאוד אקטואלית, מעבר לתחומה המצומצם של הפסיקה הלכתית. דמוקרטיה היא לא רק עניין סטטיסטי הדן בניהול מערכות בחירות. דמוקרטיה היא לא רק עניין של "אחרי רבים להטת".

בדמוקרטיה חייבים לשמור על זכויות המיעוטים, על חופש הביטוי. דמוקרטיה חייבת להיות כפופה לעמדות בעלות תוקף מוסרי שיהיו מעליה.

לדוגמא, רבים הצביעו בעד תנועת החמאס ברשות הפלשטינאית. האם זה הופך את התנועה לישות לגיטימית? האם רוב מצביעים עשוי לתת לגיטימציה לארגון טרור?

על פי הדעה הרווחת (אפילו בין אותן מדינות שלא יתמכו כספית בחמאס), יש שמץ של לגיטימיות בדבר, כי זאת היתה בחירת הרוב המוחלט של האוכלוסייה!

אך לפעמים הדמוקרטיה היא רק אשליה של צדק, כפי שאומר הפתגם הידוע: "הדמוקרטיה היא כמו המתמטיקה: האחד שואב כוח ממספר האפסים שמאחוריו".

רש"י, גדול מפרשי המקרא, הוא זה שמנסה ליישב את הדברים: "יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו".

ולאחר שרש"י מביא כמה וכמה מדרשים בנדון, הוא ממשיך ואומר: "ואני אומר ליישבו על אופניו כפשוטו, כך פתרונו אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם".

רש"י אומר בדרך חד משמעית כי הרוב מהווה מידי פעם אשליה של דרך מוצדקת. כמו שנרמז במשל המפורסם על הזבובים: אם מיליארד זבובים אוכלים זבל, מיליארד זבובים אינם יכולים לטעות...

בכל אופן, נשאיר את הזבל לזבובים...

דרשות קודמות

משפטים תשס"ו – האות החשובה ביותר

יתרו

דבר תורה זה מוקדש לעילוי נשמת יצחק דוד בן שמואל מנדל ליברמן ז"ל

בגוף שני

מאת הרב גוסטבו סורסקי

השבוע נקרא את פרשת יתרו, ובמרכזה, עשרת הדיברות.

ישנם שני דברים ייחודיים בעשרת הדיברות לעומת מערכות חוקים של עמים אחרים. הנקודה הראשונה היא שבעשרת הדברות, הצווים הם "קטיגוריים" ואין בצידם עונש. "לא תגנוב", לדוגמא, הינו צו מוחלט, חד משמעי ובלתי ניתן לערעור.

אני חושב בתור הורה.

אני יכול להסביר לבנותיי, מדוע כדאי להן ללכת לישון מוקדם. אם כי אני יודע מראש שלא אצליח לשכנע אותן עם נימוקיי, אני יכול לנמק, וגם להיות גמיש.

אבל ישנם דברים בהם האיסור יהיה חד משמעי ובלתי ניתן ל-"משא ומתן".

אם יכניסו מחט לתוך שקע החשמל, אוכל לנמק את האיסור, אך לעולם לא אהיה גמיש...

בקודקס חוקים אחרים, כמו לדוגמא חוקי חמורבי במאה השמונה עשר לפנה"ס, אין כזה דבר. העונש משחק תפקיד מרכזי במערכת, ולא משנה אם מדובר על עונש מוות או עונש גופני אחר...

העיקר שהעונש הוא הדבר המנמק את הצו.

אך ב-"עשרת הדברות", הצו הוא אבסולוטי.

הנקודה השנייה, המבדילה את "עשרת הדברות" ממערכות חוקים אחרות היא הניסוח. "עשרת הדיברות" מנוסחות בגוף שני, וזאת נקודה רלוונטית ומהפכנית...

כשם שאנו מתייחסים אל א-להים בגוף שני (באמירת הברכות אנו אומרים "ברוך אתה ה'" ולא "ברוך הוא ה'") כך גם עשרת הדברות מנוסחות בגוף שני ואומרות "לא תגנוב" בגוף שני...

עשרת הדברות זכו למקום כה מכובד בתפיסה היהודית משום שהן מעין שיחה אינטימית בארבע עיניים בין הקב"ה לעמו.

אין מדובר כאן על פניות אימפרסונליות, שהאחריות לקיומן חלה על כולם אלא על פניה בגוף שני המופנה לכל פרט ופרט בישראל.

הסגנון בא להראות שהחוק חל על כולם- על החלש ועל החזק. על העשיר ועל העני. על השכן, אך בעיקר עליי.

תמיד קל יותר לחשוב שבעל החטא הולך בצדו השני של הכביש.

דרשות קודמות

יתרו תשס"ו – קדושה סלקטיבית

בשלח

בגידת הסוסים

מאת הרב גוסטבו סורסקי

פרשת בשלח היא פרשת קריעת ים סוף.

תמיד שאלתי את עצמי למה חיל פרעה רדף אחרי ישראל ונכנס לאותו ים יבש. האם הם לא ידעו שהקב"ה יציל את בניו גם בפעם הזאת? הם כבר ראו את כוחו של א-להים. כבר סבלו עשר מכות קשות. ועדיין לא קלטו את המסר??!!!

פירוש מעניין וסמפטי לאותה הסוגיא מופיע במדרש.

לפי המדרש (שמות רבה כג, יד), בעת קריעת ים סוף, גלי הים נדמו לסוסות נקבות, והסוסים של חיל פרעה התחילו לרדוף אחריהם. המצריים ראו את תגובת הסוסים ואמרו להם: 'אתמול רצינו להשקות אותכם ולא באתם אחרינו, ועכשיו אתם רודפים אחרי המים?!'.

והסוסים ענו להם: 'תראו מה יש בים! תראו את הסוסיות!'.

מה מלמדנו המדרש הזה? גם אם אנחנו יודעים שהסוסים נוהגים לרדוף אחרי הסוסות, אין בכוונתי לדבר עכשיו על הפנטזיות של הסוסים... (וגם אני חושב שאין זאת כוונת המדרש).

דומני שלקח המדרש הוא ברור. עוצמת המצרים היתה קשורה בסוסיהם. ובעוצמתם היתה טמונה גם חולשתם ונקודת התורפה שלהם. מקרה זה דומה לאיל שבסיפור העקדה. כוחו היה בקרניו. זה ה-"נשק" שלו. אולם קרניו היו אלו שגרמו לו להילכד בסבך.

בכל תכונה יש תמיד כח וגם חולשה...

מאז קום המדינה, אויבינו למדו אותנו שאין דרך אחרת לשמור על עצמנו, אלא דרך רכישת וייצור כלי נשק וכלי מלחמה. הפכנו למעצמה צבאית במימדים עולמיים, ותקציב הביטחון של מדינת ישראל גדל כמעט בכל שנה.

זה חשוב וזה הכרחי. אין דרך אחרת ואין אנחנו "סומכים על הנס". איש או אומה לא יגנו עלינו אם לא נעשה זאת אנחנו.

אבל זה רק פן אחד של המציאות. לא רק הנשק יציל אותנו כאומה. לא הסוסים, לא הטנקים, ולא המטוסים. גם שמירת ערכינו תציל אותנו, גם כוחנו הרוחני, ודמותנו המוסרית.

"לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" (זכריה ד, ו), כתוב בנביא זכריה. לא רק הכח יגן עלינו. גם הסוסים, הטנקים והנשק עלולים "לבגוד" בנו מידי פעם.

בכל תכונה, גם בעוצמה הצבאית, יש גם חולשה ונקודות תורפה.

"לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות"...

דרשות קודמות

בשלח תשס"ו – לשרוף את הספינות

בא

שיחת השבוע פרשת בא

לוקחים ונותנים

.

מאת הרב גוסטבו סורסקי

.

התורה דנה השבוע בפרשתנו על דיני קרבן הפסח, אותו השה שהיה נשחט ונאכל בליל החג.

כתוב שם בפרק יב בספר שמות (שמות יב, ד): "ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשת".

זה מקרה מאוד מעניין. התורה מבקשת מאותה המשפחה אשר היה נותר לה בשר מהקרבן, לגשת אל השכן, להקיש בדלת ולהציע את הקרבן הנותר, לו ולמשפחתו.

התורה היתה יכולה לדבר באופן הפוך ולהגיד שאם היתה משפחה עניה שלא הספיקה לרכוש שה לקראת הפסח, עליה להקיש בדלתו של השכן ולדרוש ממנו לתת לה מקרבנו...

תורת משה מהווה הבסיס של התרבות המערבית בכלל ושל מערכות המשפט הכי חשובות בעולם. אפילו מקורות זכויות האדם נמצאים בתורת משה. אך אם נעיין היטב בתורה, נראה שבקושי מופיעה בתורה המילה 'זכות' או 'זכויות'. אין בתורה 'זכויות' אלא 'חובות'. חובות של הבנים כלפי ההורים. חובות של המלך כלפי עמו. חובות של העם כלפי עניי העיר. חובות כלפי הגר, היתום והאלמנה. חובות כלפי א-להים.

מדוע אין המילה היפה הזאת (זכות) מופיעה בתורה? אם זה בכל אופן אותו הדבר...

אם התורה רודפת אחרי הצדק החברתי, למה לא לאמר –למשל- שאני רשאי לבקש ולקבל תמיכה מבני עמי, במקום להגיד שחובה עלי לתמוך בעניים?

פשוט. לו התורה היתה מדברת על זכויות ולא על חובות, היתה מחנכת בני אדם בתור 'מקבלים' או 'לוקחים' ולא בתור 'נותנים'. התורה היתה יכולה להגיד שיש ליהודי הפשוט 'זכות' לקבל משכנו העשיר את הנותר לו מקורבן הפסח. אבל אומרת שחובה עלי לתת לו אם נותר לי... וזה שונה לחלוטין...

אפשר להפיק את הלקח הזה כבר מתוך מעשיו של אברהם אבינו. חז"ל מספרים לנו על אברהם אבינו שהיה יושב בחום היום בפתח האוהל לראות אם היו שם עוברים ושבים שיוכל להזמינם לביתו (בבא מציעא פו, ב).

למה היה מצטער בכך? הרי אין צורך 'להמציא' עניים באותו מקום שאין עניים מצויים.

הרב ירחמיאל ברילקה אומר דבר מאוד יפה:

אפשר להוכיח מתוך התנהגותו של אברהם שתכלית מצוות הצדקה היא לא רק לטובת המקבל כי אם גם, ואולי בעיקר, מכוונת לצד הנותן. כי יותר ממה שמיטיב למקבל, מצוות הצדקה מנקה, מטהרת ומשפרת את כוחות נפשו של הנותן.

כל זה היה צערו של אברהם אבינו. מלבד טוב ליבו כלפי העניים, היה מצטער על העדר ההזדמנות של שיפור נפשו. ברור לאיזה מחנה היה שייך אברהם. לאותו המחנה בו מצפה התורה שכולנו נשתייך: מחנה הנותנים.

מעשה באיש שטבע בים וצעק: 'הצילו, הצילו!'.

המציל הגיע אליו תוך כדי ריצה מטורפת הושיט את ידו וגם התחיל לצעוק אליו: 'תן לי יד! תן לי יד!". אבל האיש לא הגיב והמשיך עם קריאתו: 'הצילו, הצילו!'.

והמציל שוב צעק אליו: 'תן לי יד! תן לי יד!'. ושוב בלי תגובה, אותו האיש טבע למוות.

המציל שוב חזר אל החוף ופגש את אשתו של אותו המסכן. 'למה לא הצלת אותו?', שאלה האישה תוך כדי בכי מר את המציל. 'גבירתי', אמר לה המציל. 'אני התחננתי לפניו ואמרתי לו: 'תן לי יד! תן לי יד!', והוא לא הגיב.

'חבל מאוד שלא התיעצת איתי...', אמרה לו האישה. 'היה עליך לאמר לו 'קח את ידי' ולא 'תן לי יד'. בעלי מעולם לא נתן שום דבר'.

כשאנחנו מדברים על מחנות בחברה הישראלית אנחנו יכולים לדבר על 'דתיים' ו-'חילוניים' או על 'אשכנזים' ו-'ספרדים' או ,שמאלניים' ו-'מתנחלים' או על 'ותיקים' ו-'חדשים'.

אבל ההבדלים בין המחנות האלה כלל אינם רלוונטיים לעתידה של מדינת ישראל. ישנם רק שני מחנות שעלינו לשים לב אליהם. המחנה של הנותנים והמחנה של הלוקחים. המחנה של תלמידיו של אברהם אבינו. והמחנה של אותם האנשים שאף פעם לא יתנו שום דבר, אפילו לא היד כשהם טובעים למוות בים.

דרשות קודמות

בא תשס"ו – בנערינו ובזקננו

וארא

שיחת השבוע - פרשת וארא

מידת הכעס

.

מאת הרב גוסטבו סורסקי

.

דבר מאוד מוזר קורה עם המכה השנייה במצרים, הצפרדע. בעצם, אם אנחנו הולכים על פי פירוש רש"י נראה שהמצרים עצמם היו אלה שהביאו את המכה הזאת עליהם.

.

לגבי מכת צפרדע כתוב "ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים" (שמות ח, ב). היינו מצפים לקרוא "ויעלו הצפרדעים". למה זה מופיע בגוף יחיד?

.

אומר רש"י: ותעל הצפרדע - צפרדע אחת היתה והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים, זהו מדרשו.

.

הבה נתמקד במוסר השכל שבאותו מקור. צפרדע ענקית יכולה להיות אטרקציה בגן החיות העירוני, אבל לא בהכרח היא מכה. מה גרם למכה? המצרים הביאו את המכה על עצמם!

.

הם התחילו להכות את הצפרדע, והם ראו שהיא הולידה שתים, אחר כך ארבע, אחר כך שמונה וכו'.

.

מן הסתם, הם קלטו היטב מה קרה. אך הם לא הצליחו להתגבר על כעסם, ואז מיליירדי צפרדעים כיסו את כל ארץ מצרים.

.

אומר רבי יעקב ישראל קניבסקי, בספרו "ברכת פרץ".

.

"...ככל שהצפרדע השריצה צפרדעים, כך חמתם בערה בקרבם, והוסיפו להכותה עד שכוסתה כל ארץ מצרים בצפרדעים. ללמדך כי מוטב לאדם שיעביר על מדותיו, ישמע חרפתו ולא ישיב, וכך ישתקע הריב לאט לאט, מאשר ישיב מלחמה ואך שמן רותח יוסיף על תבערת המחלוקת".

.

סיפור אישי: בגיל שמונה עשרה עוד הייתי רחוק מלהיות רב. סיימתי כיתה י"ב בארגנטינה והייתי די נבוך. לא ידעתי איך להמשיך הלאה...

.

אחרי כמה חודשים של התלבטות, הגעתי למסקנה כי ייעודי בחיים היה להיות מעצב גרפי ושיתפתי את הוריי בהחלטה. הדבר עורר התנגדות קשה במשפחה. הוריי לא הסכימו על כך שזהו יעודי בחיים. זו אינה -הם טענו- קריירה עבורי. גם הפרנסה –הם הודיעו לי- לא תהיה קלה.

.

נכנסתי לאוניברסיטה ולמען האמת לא כל כך התלהבתי מהלימודים. אבל העיקר היה להמשיך, כדי להראות להם שלא טעיתי, שאני זה שקובע את סדר היום של חיי ולא הם, שהם לא יגיעו לשום מקום עם התנגדותם...

.

הלחץ ירד בשנה השנייה, איני יודע אם מתוך אסטרטגיה או מתוך ייאוש, אבל באותה השנה עזבתי את הלימודים.

.

כלל גדול מלמדת אותנו מכת הצפרדע על מידת הכעס. הכעס המוגזם רק מביא להתחזקות של הצד שכנגד וחוזר אלינו כבומרנג. ייתכן מאוד שאם הוריי לא היו מורידים את הלחץ מעלי, רב אחר היה כותב את דבר התורה זה על פרשת וארא.

.

וזה קורה בתחומים שונים. לפעמים תופעה מינורית בחברה זוכה לפרסום ולביקורת באמצעי התקשורת, דבר הגורם להתחזקות התופעה ולא למיגורה.

.

הכעס המוגזם מוליד צפרדעים.

.

אז בפעם הבאה שתראו דבר מרגיז, קחו לעצמכם דקה ותחשבו על הצפרדע ורק אז תחליטו: או שתלמדו להתאפק או שתולידו צפרדעים בכל מקום.

.

דרשות קודמות

.

וארא תשס"ו – עם קשה אוזן

שמות

שיחת השבוע - פשרת שמות

אני ואתה

.

מאת הרב גוסטבו סורסקי

.

בשנת 1923 חיבר מרטין בובר את סיפרו "אני ואתה" בו הוא מפתח את משנתו ה-"דיאלוגית". בובר טוען שבמערכת היחסים הבין-אנושיים קיימות שתי תפיסות שונות לחלוטין לגבי יחסינו לזולת. אנחנו יכולים לתפוס את הזולת כאובייקט בלי נפש (כתפוז הניתן לסחיטה לדוגמא). או לתפוס אותו כ-"אתה" (כסובייקט).

.

בלי שום ספק קל יותר להתייחס לאחר כאובייקט; עולם האובייקטים איננו דורש אהבה, רחמנות, מסירות, מחויבות. אך מקור המוסריות, על פי בובר, נמצא ביכולת לממש את הדו-שיח הזה, לראות את האחר כ-"אתה".

.

זאת אינה רק פילוסופיה. הפילוסופיה ה-"דיאלוגית" של בובר שופכת אור גם על עולם יחסינו וגורמת לנו לחשוב כיצד אנו מתיחסים אל בנינו, הורינו או בני זוגנו.

.

פרשת שמות עוסקת בכניסתו של משה רבנו לבמה המקראית ובעצם פותחת דף חדש בתולדות בני ישראל בכלל ובחיי משה בפרט. משה, הבחור המצרי המפונק שגדל בבית פרעה מלך מצרים, יחל לקראת סוף הפרשה את מפעל חייו: הנהגת בני ישראל משעבוד מצרים לגאולה.

.

כולנו יודעים בדיעבד שהיו למשה לא מעט תכונות חיוניות להנהגה. אבל השאלה שמתבקשת היא מה ראה הקב"ה במשה ערב בחירתו. מספרים חז"ל שהקב"ה בחן את משה על ידי הצאן. כשהיה משה רבנו רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לבריכת מים ועמד לשתות. "לא ידעתי שרץ היית מפני צמא, עיף אתה", אמר לו משה והרכיבו על כתפו. אמר הקב"ה: "יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך אתה תרעה צאני ישראל" (שמות רבה ב, ב).

.

מסירות רחמים ואהבה הן תכונות הכרחיות לכל מנהיג. אך למשה היה יתרון נוסף. הפרשה מספרת לנו על שלושה אירועים בחיי משה המשמשים כרקע לבחירתו.

.

המפגש הראשון הוא עם אותו איש מצרי שהכה את העברי. "ויהי בימים ההם, ויגדל משה ויצא אל-אחיו, וירא, בסבלתם; וירא איש מצרי, מכה איש-עברי מאחיו. ויפן כה וכה, וירא כי אין איש; ויך, את-המצרי, ויטמנהו, בחול" (שמות ב, יא-יב).

.

אותו אירוע, ששינה את חייו מן הקצה אל הקצה הוא גם המבוא לסיפור השני. "ויצא ביום השני, והנה שני-אנשים עברים נצים; ויאמר, לרשע, למה תכה, רעך. ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט, עלינו הלהרגני אתה אמר, כאשר הרגת את-המצרי; ויירא משה ויאמר, אכן נודע הדבר" (שמות ב, יג-יד).

.

ורק שני פסוקים לאחר מכן, הסיפור השלישי. "ולכהן מדין, שבע בנות; ותבאנה ותדלנה, ותמלאנה את-הרהטים, להשקות, צאן אביהן. ויבאו הרעים, ויגרשום; ויקם משה ויושען, וישק את-צאנם" (שמות ב, טז-יז).

.

שלושה סיפורים שונים, אך מהותם היא זהה. המוטיב המרכזי הוא האכפתיות כלפי הזולת. ולא משנה מי הוא אותו הזולת. בסיפור הראשון, הזולת הוא יהודי...בסיפור השלישי הזולת היא מדיינית. אין זה משנה, העיקר שהזולת נתפס כ-"אתה", על פי ההגדרתו של בובר. רק אדם המסוגל לראות את הזולת באופן זה מסוגל להוביל את אותו ההמון הנדכא, אותו המון בלי צורה ובלי ייחודיות משעבוד לגאולה.

.

דרשות קודמות

.

שמות תשס"ו – הסנה איננו אוכל

ויחי

שיחת השבוע – פרשת ויחי

קר שם בחוץ

.

מאת הרב גוסטבו סורסקי

.

אחת השאלות המעסיקות כל הורה היא כיצד ניתן לגשר על הפער הקיים בין החינוך והערכים במשפחה לבין המקובל בחברה הקרובה. שאלה זאת הינה רלוונטית לא רק לגבי הפן היהודי הטמון בנושא. זוהי שאלה אקטואלית גם לגבי נושאים אחרים, המהווים חשש של כל הורה כמו: סיגריות, אלכוהול או סמים. עד כמה המלצות ההורים הן הדבר הקובע בחינוך הילדים? עד כמה הילדים מושפעים על ידי חבריהם?

.

המתח הזה קיים בפרשתנו.

.

יעקב אבינו חש כי יום מותו מתקרב והוא קורא לשנים עשר בניו, על מנת למסור להם את צוואתו הרוחנית ולברכם. אך קודם כל, הוא מברך את שני נכדיו, אפרים ומנשה.

.

"בך יברך ישראל לאמר, ישימך א-להים כאפרים וכמנשה" (בראשית מח, כ), כתוב בפרשה.

.

ידוע לנו שזאת הנוסחה המקובלת של אותה ברכה ("ברכת הבנים") בה ההורים מברכים את ילדיהם בליל שבת ובערב יום הכיפורים ונשאלת השאלה מדוע זכו אפרים ומנשה למקום כה מכובד במסורת ישראל. מדוע לא לברך את הילדים "ישימך א-להים כאברהם יצחק ויעקב" כשם שמברכים את הבנות "ישימך א-להים כשרה רבקה רחל ולאה"?

.

תשובה קולעת לאותה השאלה ניתנה על ידי רבי שמואל הומינר בספרו "עבד המלך":

.

"...מכל שבטים, רק מנשה ואפרים נולדו ונתגדלו במצרים שהיתה שקועה בטומאתה. בביתם, התכנסו תמיד שרי המדינה וחרטומיה, כמקובל בביתו של המשנה למלך. שם בארץ נכריה, הרחק מארץ ישראל הקדושה ומאבותיהם, שהו במשך שנים ארוכות. לא כן שאר עשרת השבטים. הם גדלו והתחנכו בביתו של יעקב אבינו. רוחו האצילה עליהם, וכשעלו לארץ ישראל מחרן זכו להיות עם יצחק.

.

אף על פי כן, כאשר בא יעקב למצרים, נוכח לדעת כי אפרים ומנשה לא נמשכו כלל וכלל אחרי טומאת מצרים; לא התפעלו ולא למדו מאותה אומה את מנהגיה ואת נימוסיה. אדרבא, ראה בהם שנתגדלו ונתחנכו על ברכי יוסף הצדיק בדרך התורה והיראה, עד כדי שנמצאו ראוים להמנות בתוך י"ב שבטי י-ה...".

.

רבי שמואל הומינר אומר דבר מאוד רלוונטי: הסיכוי הגבוה ביותר היה שאותם הילדים יבחרו בדרך אחרת. עד כמה ערכי המשפחה יכולים לעמוד במבחן מול סביבה עוינת, מקור הטומאה? ובכל אופן, ערכי המשפחה ניצחו באותו קרב ואפרים ומנשה מהווים דוגמא לדורות.

.

"ישימך א-להים כאפרים וכמנשה" איננה תעודת אחריות. זוהי תפילה מעומק ליבנו לכך שידעו ללכת בעקבותינו, כי לפעמים קר שם בחוץ.

.

דרשות קודמות

ץ

ויחי תשס"ו - אריה מלך ישראל