ויגש

שיחת השבוע - פרשת ויגש

גלות מסוכנת

.

מאת הרב גוסטבו סורסקי

.

כשגרתי בארגנטינה, היו לי תמיד שתי בקשות: לא רציתי שיהודי יהיה דמות מפתח במשרד האוצר. וגם –להבדיל- לא שמאמן הנבחרת הלאומית לכדורגל יהיה יהודי. יהודים בתפקידים בכירים מהווים תמיד איזו שהיא סכנה פוטנציאלית לקהילה היהודית המקומית.

.

הבה נחשוב על יוסף. בתום קריירה של פותר חלומות בבית הכלא, גם יוסף העברי נבחר כמשנה למלך מצרים. הוא היה דמות מפתח באימפריה. פרעה מלך מצרים העריך אותו והוא הוכיח את עצמו, כי הציל את מצרים בשנות הרעב.

.

אבל אהבתו של פרעה, היתה בגדר "אהבה התלויה בדבר". הוא לא אהב את יוסף "האיש".

בודאי שהוא לא אהב את יוסף "העברי". הוא אהב את יוסף "פותר החלומות" כי הוא היה פונקציונלי לאימפריה.

.

נדיבותו של פרעה כלפי יוסף ואחיו מבוססת על העובדה שהוא זקוק לאותו יהודי בארמון. והוכחה לדבר תבוא בתחילת ספר שמות. לאחר מות יוסף, כשיקום מלך חדש "אשר לא ידע את יוסף", אותה החסינות תיעלם.

.

אך לא הפרעה החדש יהיה האחראי היחיד לשעבוד בני ישראל במצרים. בני ישראל השתקעו במצרים ומהר מאוד החלו להרגיש שזהו ביתם.

.

ר' אפרים מלונטשיץ, בעל ה-"כלי יקר" רואה רמז לדבר בפסוק האחרון בפרשתנו: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (בראשית מז, כז).

.

כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר, כי הקב"ה גזר עליהם "כי גר יהיה זרעך", והמה ביקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות...הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה "לגור בארץ באנו"? מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא (תושבים ארעים) ועכשיו חזרו מדבריהם. וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה...

.

הסיפור הזה חזר על עצמו כמה פעמים בהסטוריה. במצרים לפני השעבוד הנורא. בספרד לפני הגירוש. בגרמניה לפני השואה.

.

יהודים שכחו משום מה שהיו בגלות.

.

זהו גם הרושם שאני מקבל בכל פעם שאני נוסע לארה"ב. יהודים באמריקה חיים עם תחושה דומה.ונכון שלא נשקפת להם באמריקה סכנה מיידית...אך יש דבר מה שגוי במחשבה זאת.

.

לכן כשקרובי משפחה מתקשרים אלי מחו"ל, בימים קשים של התראות, פיגועים ואיומים גרעיניים שואלים אותי האם אני מוטרד, תשובתי היא שבאלפיים השנים האחרונות לא היה ליהודים מקום בטוח יותר להתגורר בו מהמקום בו אני מתגורר כיום.

.

ה"חפץ חיים" מביא רעיון יפה:

. במוצאי שבת אנחנו אומרים בהבדלה: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים".

.

על מי הטיל הקב"ה להבדיל בין קודש לחול?

עלינו, על עם ישראל.

. על מי הטיל הקב"ה להבדיל בין אור לחושך? את זה קיבל הקב"ה על עצמו: "ויבדל אלהים בין האור ובין החושך".

.

על מי הטיל הקב"ה להבדיל בין ישראל לעמים? מי צריך לדאוג לבצע הבדלה זו?
.

אומר ה"חפץ חיים": את זה הטיל הקב"ה על העמים!

.

בכל פעם שרוצים יהודים להשתקע בין אומות העולם, תפקידם של הגויים הוא להבדילם, ואת זאת הם עושים בנאמנות!

.

לא הייתה זו רק אשמתו של פרעה.

.

דרשות קודמות

.

ויגש תשס"ו – ברית נצחית

מקץ

שיחת השבוע - פרשת מקץ (חנוכה)

הגיבור האלמוני

.

מאת הרב גוסטבו סורסקי

.

אמנם פסח הוא החג של ארבע הקושיות אבל חג החנוכה זכה בקושיה משלו: קושיה מפורסמת הנקראת "קושיית ה-"בית יוסף" ונראית פשוטה לכאורה...

.

חנוכה הוא חג בן שמונה ימים לזכר נס פך השמן, שהיה אמור להספיק ליום אחד ודלק שמונה ימים. אבל לפי זה, הנס התרחש רק במהלך שבעה ימים כי עבור היום הראשון הייתה כמות שמן מספקת. ישנו, כביכול, נר אחד שדלק באופן טבעי ואינו מסמל נס כל שהוא!

. אם כך...למה התקינו הדלקת נרות חנוכה לשמונה ימים? אולי חנוכה היה צריך להיות חג בן שבעה ימים ולא בן שמונה?

. לקושיה זו ניתנו פתרונות רבים, ואי אפשר, כמובן, לסקור את כולם. ה-"בית יוסף" עצמו מביא בספרו שלוש תשובות:

..

. את הפך האחד חילקו לשמונה חלקים עבור שמונה ימים. הנס ארע כיוון שכל חלק קטן 1/8 מהפך האחד הספיק לדלוק יום שלם.

.

. בלילה הראשון מילאו את המנורה עם כל השמן שהיה בפך. הנס ארע ביום הראשון לאחר שהמנורה שדלקה כל הלילה התמלאה המנורה שוב בשמן, וכך בכל לילה.

.

. כל לילה, מיד כשמילאו את המנורה בשמן התמלא הפך שוב.

.

(כדאי לציין, שעל פי שתי התשובות האחרונות, הקושיה תהיה אז לגבי היום השמיני, בו היה מספיק שמן כדי להדליק את המנורה, וככל הנראה אין שם נס כל שהוא).

.

אחת התשובות המבריקות ביותר ששמעתי בנדון, הנה חידוש מאת הרב שמואל אביגדור הכהן ז"ל. הוא טוען שאותו הנר הוא לכבודו של אותו כוהן גדול שלא התייאש בזמן חילול המקדש על ידי היוונים, והסתיר את אותו פך השמן בתקווה מלאה שיום יבוא והמקדש יחנך מחדש.

.

ה-"קוקטייל" הזה בין חזון, תקווה, ואמונה שהיו באותו איש הוו נס בפני עצמו. מגיע לו נר נוסף...

.

לא מעט אנשים חושבים שהמילים "חלום" ו-"חזון" הנן מילים נרדפות. אך אין זה כך לחלוטין. לחלום ולהיות בעל חזון, אין זה בהכרח אותו דבר.

.

יוסף חולם בתחילת פרשת וישב ובונה את כל עולמו (לפחות את אותם הפרטים שהיו בשליטתו) מסביב לחזונו. פרעה, להבדיל, גם חולם. אך הוא מתעורר, וחוזר וישן והוא ממשיך לחלום...

.

גם הוא חולם, כולנו חולמים. אך אינו יודע מה לעשות עם חלומו. הוא צריך שמי שהוא יבוא ויגיד לו מה לעשות.

.

לגבי יוסף המצב הוא שונה. התורה מתארת אותו באמצעות שתי מילים שונות. הוא "חכם" והוא "נבון". גם אלה אינן מילים נרדפות. חכם הוא אותו אדם המסוגל למצוא תשובה לכל שאלה. הנהלת אימפריה כמו האימפריה המצרית באותן שנות הרעב, דורשת המון חכמה. גם בעל חלום יכול להיות אדם חכם. אבל ה-"תבונה" היא דבר אחר. אדם נבון הוא אדם שעושה את הניתוח הנכון, אבל גם יודע לבצע נכון! נכון שיוסף היה חכם. אבל היתה זו תבונתו ולא רק חכמתו שהצילה את מצרים.

.

באותה מידה ניתן להגיד שזה נכון שהיה נס בחנוכה, אבל אותו הנס לא נוצר "יש מאין". מאחורי אותו נס נמצא הגיבור האלמוני של חג החנוכה: אותו כהן גדול, שמן הסתם גם חלם שיום יבוא והיוונים יגורשו מהבית יחד עם כל אליליהם. אבל הוא גם ידע לשמור ולהסתיר את אותו פך השמן, על מנת שאחרים שיבואו אחריו ויחנכו וידליקו מחדש את המנורה בעת חנוכת בית.

.

זה ההבדל בין בעל חלום ובעל חזון.

.

דרשות קודמות

.

מקץ תשס"ה – גוף ורוח

וישב

שיחת השבוע – פרשת וישב

אבות ובנים

.

מאת הרב גוסטבו סורסקי

/.

"אלה תולדות יעקב, יוסף" (בראשית לז, ב).

.

פרשת וישב, רומזת כבר בפסוק השני על ההשלכות הרבות שיש לחינוך ילדים. מבנה הפסוק עצמו יוצר אווירה של ילד ההולך בעקבות האב.

.

בספר הזוהר נאמר ששלושת האבות עומדים כנגד שלושת הרגלים:

.

חג פסח עומד כנגד אברהם (אשר אמר לאשתו ]בראשית יח, ו ["לושי ועשי עוגות"). חג השבועות כנגד יצחק (שבו נשמע קול השופר מקרנו של אותו האיל שהוקרב תחת יצחק בסיפור העקדה); וחג הסוכות הוא כנגד יעקב (שבו נאמר]בראשית לג, יז [ "ולמקנהו עשה סוכות"). הזוהר מוסיף, שחג שמיני עצרת הוא כנגד יוסף, כי כשם ששמיני עצרת הוא המשכו של חג הסוכות, כך יוסף הוא המשכו הטבעי של יעקב אבינו.

.

כבר חז"ל עומדים על הדמיון הרב שיש בין יעקב אבינו לבנו יוסף.

.

אולי, היינו מצפים שהתורה תגיד: "אלה תולדות יעקב, ראובן", שהיה בנו הבכור. אבל התורה מעידה על חותמו של יעקב על לבו של יוסף, בן יעקב ורחל.

.

יוסף דומה ליעקב, לא רק באירועים שארעו לו, אלא גם במידותיו.

.

"מה יעקב נולד מהול, אף יוסף נולד מהול. מה זה היתה אמו עקרה, אף זה היתה אמו עקרה. מה זה נתקשית אמו מצער עיבורה, אף זה נתקשית אמו בשעת הלידה. מה זה ילדה אמו שנים, אף זה ילדה אמו שנים. מה זה אחיו מבקש להרגו, אף זה אחיו מבקשים להרגו".

.

והרשימה היא עוד יותר ארוכה.

.

"זה נשא אשה בחוצה לארץ, וזה נשא אשה בחוצה לארץ. זה הוליד בנים בחוצה לארץ, וזה הוליד בנים בחוצה לארץ. זה נתגדל על ידי חלום, וזה נתגדל על ידי חלום. זה ירד למצרים, וזה ירד למצרים. זה נחנט, וזה נחנט. זה עלו עצמותיו (ממצרים), וזה עלו עצמותיו" (במדבר רבה יד, ה).

.

כשאני קורא את המדרש הזה, אני חושב עלי ועל אבי. פעמים רבות שאלתי את עצמי האם אבי השפיע עלי בדרכי כיהודי שומר מסורת בכלל וכרב בפרט.

.

אבי הוא יהודי חילוני. כמעט ואין לי זכרונות ילדות על ביקורים בבית הכנסת. ולא על אוכל כשר בבית. ולא על שמירת שבת.

.

עד לפני כמה שנים חשבתי שהשפעתו היתה אפסית. למדתי ממנו להיות אדם ישר, לאהוב ספרים...ירשתי ממנו את חוש ההומור.

.

אך לפני כמה שבועות נזכרתי במעשה שהיה, בהיותי בכיתה ד', בבית הספר היהודי בארגנטינה.

.

העלנו לנו הצגה של ריקודים לקראת סוף השנה, והריקוד שלנו היה בנוסח חסידי. המורה בקשה מאיתנו שנביא מהבית מכנסיים שחורים, חולצות לבנות וטליתות לתחפושת.

.

הייתי הילד היחד בכל הכיתה שלא הביא טלית. אבא שלי (שעד אז, לא ראיתי אותו מעולם לובש טלית) אמר לי שטלית אינה תחפושת וביקש מסבתא שלי שתתפור עבורי טלית לבנה מאולתרת. בכיתי כתינוק וניסיתי לשכנע את אבי שאני אהיה היחיד בכל הכיתה בלי טלית אמיתית, אך לא הצלחתי.

.

רק היום, אחרי כמעט שלושים שנה , אני מצליח לתפוס עד כמה אותה ההבחנה הקטנטנה בין קודש לחול, בין טלית מאולתרת לטלית אמיתית, הותירה את רישומה בליבי.

.

לא מעט אנשים, עם ילדים מבוגרים, ניגשים אלי ואומרים: "אתה יודע, הרב, הזמן הוכיח שלא טעיתי בחינוך ילדיי".

.

ישנו סיפור נפלא אודות מלח זקן שהפסיק לעשן כשראה שהתוכי שלו התחיל להשתעל כמטורף. מיד חשב שאלה היו סימפטומים של דלקת ראות כתוצאה מעשן מקטרתו.

.

אז לקח המלח את התוכי המסכן לוטרינר שבדק אותו בקפדנות. בסוף התהליך התברר שמצבו הבריאותי של התוכי היה תקין.

.

"אל תדאג", אמר הוטרינר למלח. "הוא בסדר גמור...הוא רק למד לחקות את השיעול שלך!".

.

...

.

"אלה תולדות יעקב...יוסף".

.

זה טבעו של אדם.

לטוב ולרע, בנים מחקים את ההורים.

.

כנאמר בפתגם המפורסם: "הדואג לימים זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך ילדים".

.

דרשות קודמות

.

וישב תשס"ו - גבורה אמיתית

וישלח

שיחת השבוע – פרשת וישלח

סליחת האמיצים

.

מאת הרב גוסטבו סורסקי

.

השורש "ס.ל.ח" מופיע ארבעים ושש פעמים בתנ"ך. כמה מהפסוקים בהם השורש הזה מופיע, מוכרים לנו מהליטורגיה של הימים הנוראים: "וסלחת לעוננו ולחטאתנו" (שמות לד, ט) או "סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך" (במדבר יד, יט) או "ויאמר ה' סלחתי כדבריך" (במדבר יד, כ).

.

ניתן להגיד, בלי שיהיה יוצא מן הכלל אחד, שהשורש "ס.ל.ח" תמיד מופיע בהקשר א-להי. אין בתנ"ך בני אדם הסולחים. הסליחה הינה תכונה א-להית בלעדית.

. .

מתוך אותן ארבעים ושש פעמים שהשורש "ס.ל.ח" מופיע בתנ"ך, אין אפילו פעם אחת שהפועל הזה מופיע בספר בראשית. ובכל אופן, ספר בראשית כולל שני סיפורי סליחה מהמפורסמים ביותר במקרא: סיפור יוסף ואחיו, ובפרשתנו המפגש המרגש בין יעקב ועשו לאחר פרידה של עשרים שנה.

.

ניתן ללמוד משני הסיפורים הללו על טיבעה של הסליחה האנושית, וגם על משחק הכוחות הקיים בין הפוגעים והנפגעים ובין הסולחים והנסלחים.

.

קיימת מחלוקת מפורסמת בקרב חז"ל על המפגש בין יעקב ועשו בפרשתנו המובאת על ידי רש"י.

.

כתוב: "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו, ויפל על צוארו וישקהו, ויבכו" (בראשית לג, ד) ועל אחת מאותיותיה של המילה "וישקהו" מופיעה נקודה קטנה.

.

ואומר רש"י: יש שדרשו נקודה זו לומר שלא נשקו בכל לבו. אמר רבי שמעון בן יוחאי: הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו" (רש"י לבראשית, לג, ד).

.

המחלוקת היא על רגשותיו של עשו. האם באמת נשק אותו בכנות? האם הצליח לסלוח לו גם בליבו?

.

יש לי נטייה להאמין בכנותו של עשו. הסליחה אינה נשקם של החלשים, זהו נשקם של האמיצים. כשאין פחד, אז הסליחה תבוא בקלות. כשיש פחד, אין סליחה...

. ובאופן די פרדוקסלי, העומס הכבד הזה שהיה לפני הסליחה נעלם רק מקרב הסולחים ולא מקרב הנסלחים, כי הנסלחים נותרים מלאי חרדה ופחד.

.

יעקב רוצה פיוס ולא מעבר לזה. עשו מציע לו להמשיך את דרכם ביחד, ויעקב מתחמק מההצעה. עשו סלח ליעקב, אבל בלב יעקב, עשו עודו עשו.

.

גם אצל יוסף הסיפור הוא דומה. יוסף סולח ופותח דף חדש. אבל האחים של יוסף שומרים את הטינה בליבם, והם בטוחים שיוסף "יזרוק אותם לכלבים" לאחר מות יעקב.

.

איני יודע מה היה קורה לו יוסף היה נפגש עם אחיו בהיותו עדיין בתוך הבור. קשה גם לדעת מה היה קורה עם עשו לו היה נפגש עם יעקב לבד, בלי משפחה, בלי חיילים, ומלווה על ידי כלב עלוב...

.

ייתכן מאוד שהסיפור היה שונה לחלוטין. אך לחזקים אין בעיה לסלוח.

.

מי החזק ומי החלש בסיפורים הללו? מי האמיץ ומי הגיבור? הפוגע או הנפגע? הסולח או הנסלח?

.

כתוב במסכת אבות: איזהו גיבור: הכובש את יצרו. ואבות דר' נתן (נוסח א' כג) מוסיף אלטרנטיבה שונה: "גיבור (אמיתי) הוא מי שעושה שונאו אוהבו...

.

דרשות קודמות

.

וישלח תשס"ו – מאבק מצפוני

ויצא

שיחת השבוע - פרשת ויצא

בין אדום ללבן

.

הרב גוסטבו סורסקי

.

בתחילת פרשתנו, פרשת ויצא, יעקב נמלט מאחיו לאחר הפרשה הכואבת של מכירת בכורתו וברכת יצחק אביו.

.

כנראה היתה ליעקב בעיה עם הצבעים. הוא ברח מאדום, ונפל בידי לבן. לא בהכרח היה לו לאן לברוח. הוא חש כמו בני ישראל על חוף ים סוף במדבר. המצריים מאחורה והים מקדימה...

.

מה עליו לעשות?

.

האחד רוצה להורגו. השני מנצל אותו וגורם לו להבין שיש הרבה מה ללמוד בתחום הרמאות והנצלנות. האחד מאיים על גופו. השני מאיים על רוחו.

.

לא היו ליעקב חיים קלים. הוא איבד את אשתו האהובה בטרם עת. ביתו דינה נחטפה ונאנסה על ידי שכם בן חמור. ראה את בנו ראובן שוכב עם פילגשו בלהה. סבל את העלמותו של בנו האהוב יוסף, עד שחשב אותו למת. יעקב בעצמו מעיד על חוויותיו הקשות בפרשת "ויגש" באומרו לפני פרעה: "מעט ורעים היו ימי שני חיי" (בראשית מז, ט).

.

ובכל אופן אותה הסערה המתחוללת בחיי יעקב אבינו בפרשתנו, עושה לו טוב. במבט רטרוספקטיבי, ניתן להגיד שבין פרשתנו לבין פרשת "וישלח", יעקב עובר את התהליך בין ה-"יעקב" ל-"ישראל".

.

המאבק עם המלאך בעוד שבוע, הוא רק סוף התהליך. אבל התהליך הזה, ושינוי השם שיתרחש בפרשת וישלח, מראה על התבגרותו של יעקב אבינו. השם "יעקב", מזכיר לנו את המילה "עקוב". והשם "ישראל" מזכיר לנו את המילה "ישר".

.

יעקב נמלט מכנען "עקוב" ורמאי, וכעבור עשרים שנה חזר לכנען "ישר" אחרי שטעם את טעמם של היושר ושל ההגינות. הוא נהיה לאיש אחר, חזר לכנען בוגר. בין הבריחה מאדום והבריחה מלבן הוא מוצא את עצמו.

.

מסופר שפעם אחת, איכר אחד ביקש מא-להים לשלוט על כוחות הטבע על מנת שתצליח עבודתו באדמה. וא-להים קיים את משאלת ליבו. ולכן, כל פעם שהאיכר היה חפץ בגשם קל, ירד גשם קל, וכל פעם שהוא חפץ בשמש, השמש זרחה.

.

אולם, בשעת קציר החיטין, התברר שכל עמלו היה לריק, ושנת עבודתו היתה כישלון מוחלט.

.

האיש ניגש אל הא-להים כואב וכועס ושאל אותו על התוצאות הבלתי צפויות בשעת קציר החיטין. מדוע, אם היה בכוחו לשלוט על כוחות הטבע, הכל יצא הפוך על הפוך?

.

אמר לו א-להים: "אתה ביקשת כל אשר חפצת, אבל לא בהכרח אותם דברים אשר בהם חפצת היו יעילים לאדמה. חפצת בשמש וגשם קל, אבל מעולם לא חפצת בסערות, והן דווקא הסערות והגשמים החזקים הם אלו שמועילים לאדמה, שמפחידים עופות וחרקים ומנקים התבואה ממזיקים".

.

לפעמים אין בחיים דבר יותר מועיל מסערה, גם אם הדבר נורא כואב (גם השמן המשובח ביותר עובר תהליך קשה של כתישה). מי יודע מה היה קורה עם יעקב אילולא היה בתוך הסערה הזאת. איך היו נראים חייו בלי רדיפת אדום ובלי ניצולו של לבן?

.

ייתכן מאוד שיעקב היה נשאר אותו ילד מפונק שהיה בבית רבקה, כשהיא החליטה החלטות בשמו ובמקומו. אולי היה נשאר לנצח כ-"איש תם יושב אוהלים" הגר בצילה של אמא פולנייה דומיננטית המונעת ממנו כל סערה אפשרית.

.

מי היה מנחש שבין אדום ללבן, ימצא יעקב חיים ורודים (אולי בתקופה יחידה בחייו)?

דווקא בתקופה הזאת הוא מצא את האושר.

.

וסימן לדבר: הוא עובד שבע שנים כתמורה ללקיחת רחל לאישה ואותן שבע שנים היו בעיניו כימים אחדים. רק אדם מאושר, יכול לחוש ששבע שנות עבודה קשות כמוהן כימים אחדים...

.

לפעמים זאת טבעה של סערה. גם סערה יכולה להועיל.

.

דרשות קודמות

.

ויצא תשס"ו - לגעת בשמים

תולדות

שיחת שבוע - פרשת תולדות

משחק מכור

.

מאת הרב גוסטבו סורסקי

.

אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בתורה הוא מכירת הבכורה של עשו ליעקב תמורת נזיד עדשים וברכת יצחק ליעקב לקראת סוף הפרשה.

.

לא מעטים מנסים ללמד סנגוריה על עשו המסכן על כך שאחיו "עבד" עליו...יש אפילו הנוטים לראות את יעקב כמי שניצל בצורה צינית את מצבו של עשו. אבל אפילו ברמת הפשט, אפשר לראות שזו רק מחצית האמת. באותה מידה שיעקב ניצל את העייפות של עשו, עשו זלזל בבכורה. עשו ידע רק לשמוע את קול בטנו ולציית ליצרו ולא שקל את תוצאותיו של אותו המעשה...

.

ברגע המכירה, עשו היה כולו יצר...החליט החלטה לא נכונה, והרי האדם הוא סך החלטותיו. נכון שישנם דברים בחיים שאינם בשליטתנו. אירועי הטבע, (ולא עלינו) מחלות והמוות עצמו. אבל החלטה לא נכונה לגבי אותם הדברים שהנם תחת שליטתנו, עלולה לפגוע בנו ולחזור כבומרנג גם אחרי שנים רבות. כי החלטה לא נכונה משולה לחץ. כשהחץ בשליטתו של האדם, הוא יכול לעשות בו כטוב בעיניו. אבל ברגע שהאדם יורה, הוא כבר לא יוכל להחזירו...

.

וזה מה שקרה עם עשו. הוא נתן ליצרו להחליט, ולא הבין עד כמה ישפיע עליו הדבר בעתיד.

.

שמעתי סיפור אודות הרב אלכסנדר זיסקינד מגרודנא שנהג לשבור את צום יום הכיפורים בכל שנה באכילת דג מלא עצמות. מדוע? משום שכך נאלץ לאכול לאט לאט, ולא לזלול את האוכל.

.

הוא החליט שאפילו ברגעים של הרעב הגדול ביותר, הנפש היא זאת שחייבת לשלוט על הגוף ולא להפך.

.

לכן עשו הוא הצרכן המכור הטיפוסי הראשון בתולדות האנושות...

.

מה הוא צרכן מכור?

.

קודם כל, הוא אדם שאינו יכול לשלוט בעצמו והוא קונה על מנת לספק את יצרו. צרכן מכור הוא לא רק אותו אדם הרץ לחנות לקנות את מכשיר הפלא-פון החדש הנמצא בשוק, גם אם הוא איננו זקוק לו, או אדם המשדרג את מהירות הגלישה באינטרנט רק כי קיבל צלצול מהחברה.

.

צרכן מכור הוא, בעיקר, אדם המוכן לשלם מחיר גבוה על דבר חסר ערך...

.

מה מחירו של נזיד עדשים?

.

בודאי שיש לזה מחיר, ועוד יותר אם אתה רעב. אבל לוותר על זכות הבכורה תמורת נזיד עדשים, נשמע לי מוגזם...

.

צרכן מכור הוא בן אדם ההופך את הטפל עיקר ואת העיקר טפל...

.

קיימת דוגמא מאוד מעניינת וגרפית על אותה נקודה והוא דין "העיקר והטפל" השייך לעולמן של הברכות. אדם האוכל בננה מברך את הברכה "בורא פרי האדמה". אדם האוכל קצפת מברך את הברכה "שהכל נהיה בדברו". אבל מה קורה כשהאדם אוכל בננה עם קצפת? מה הוא מברך?

.

התשובה היא "בורא פרי האדמה" כי באותה המנה הבננה היא העיקר והקצפת הטפל...

.

באותה מידה הייתי אומר שאדם אשר יודע לעשות את העיקר "עיקר" בחייו, הנו אדם אשר מתקרב לחיים של ברכות, כמו אותה ברכה שקיבל יעקב מאביו יצחק.

.

האדם יכול להתקרב אל הברכה או להתרחק ממנה. והחלטותיו הן אלה המקרבות או מרחיקות אותו ממנה. הברכה הזאת לא נגנבה מידיו של עשו. עשו פספס אותה בדרך...

.

דרשות קודמות

.

תולדות תשס"ו - הכח והמח

חיי שרה

שיחת השבוע - פרשת חיי שרה

שני (2) חיי שרה

.

מאת הרב גוסטבו סורסקי

.

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (בראשית כג, א).

.

תחילתה של פרשת חיי שרה , באופן די פרדוקסלי, דנה על מיתתה של שרה אימנו.

.

מה פירוש 'שני חיי שרה'?

.

הפשט אומר לנו ששרה היתה בת מאה ועשרים ושבע שנים בעת מיתתה. אבל קיימת קריאה אחרת, ועליה אני רוצה לדון היום. אולי אפשר להבין את 'שני חיי שרה' דרך הדרש ולא רק דרך הפשט. אולי חייה של שרה היו מחולקים לשנים (2) וזה פירוש הביטוי 'שני חיי שרה'.

.

ולמה לחשוב שחייה של שרה היו מחולקים לשנים?

.

ישנם אירועים בחיים שעלולים לשנות את חיינו מן הקצה אל הקצה. הולדת בן. נישואין. גירושין. פשיטת רגל, ניתוח. או פשוט בן זקונים, כמו במקרה של שרה אימנו. ייתכן מאוד שיש בחיים שלנו יותר ממעגל חיים אחד...אין אנחנו חיים כל דקה בחיים באותה האינטנסיביות. לכולנו יש דבר בחיים ששינה את חיינו, שגרם לנו להתבגר. גם, לפעמים, דרך כאב וייסורים.

.

אולי המילה הראשונה בפרשה, "ויהיו", יכולה לעזר לנו להמחיש את אותו הרעיון. בעל 'מנחה בלולה' רומז ש-"ויהיו" עולה בגימטריא שלושים ושבע (37) ואם מורידים משנות חייה של שרה (127) שלושים ושבע שנים, נגיע לגיל תשעים (90) בו ילדה שרה את יצחק בנה.

.

נוכל לומר שהיו לשרה שתי תקופות חיים: חיים ראשונים עד גיל תשעים, חיים של סבל וייסורים על אותו הבן שרק הכירה באמצעות חלומותיה. וחיים שניים מגיל תשעים ועד גיל מאה עשרים ושבע, תקופת חיים בת שלושים ושבע שנים, חיים של אושר עם בנה לאחר התגשמות חלומותיה.

.

מעשה באדם שהיה הולך באמצע היער ונתקל בבית קברות.

.

בסקרנות הבחין האיש בדבר די מוזר במצבות, עליהן היו חרוטים גילאי המתים הקבורים שם.

.

הוא היה המום...כל אלה שהיו קבורים שם, היו ככל הנראה ילדים וטף, כשהמבוגר מביניהם היה בן שבע עשרה. והמוזר ביותר היה שגילאי הנפטרים היה רשום בפירוט שנים, חודשים, שבועות, ימים, שעות ואפילו דקות ושניות...

.

אבל...איך ייתכן כזה דבר? אולי מגפה? מי יודע....

.

עודו המום הגיע האיש לכפר הסמוך ושם מצא את אחד מזקני המקום ושאל אותו על אותה הטרגדיה שהתרחשה שם.

.

אבל לא הייתה שם שום מגפה וגם שום אסון לא קרה....

.

אותו זקן סיפר לו על מנהג עתיק יומין שנהגו באותו הכפר. כל ילד בהגיעו לגיל המצוות היה מקבל פנקס שהיה תמיד תלוי על צווארו ובו היה רושם את כל ההנאות ורגעי השיא של החיים.

.

בטור אחד רשם את אותו האירוע שנהנה ממנו, ולידו, בטור שני, רשם את משך זמן ההנאה.

.

אם התאהב בפעם הראשונה, שם היה רושם את זה. כמה זמן הרגיש את התחושה העילאית? ימים? שבועות?

.

ההריון הראשון...שם רשמו את זה. ומה עם אותו הטיול החלומי? והפגישה עם האח האהוב שגר בחו"ל? כמה זמן ארכה אותה התרגשות? חודשים? שנים?

.

משנפטר האדם, היו לוקחים את אותו הפנקס ומחשבים את זמני ההנאות...

.

אלו היו הגילאים שהופיעו על גבי המצבות, כי רק אותם הרגעים שנחווים באינטנסיביות כה רבה נחשבים לחיים אמיתיים.

.

'למנות ימינו כן הודע' (תהילים צ, יב), זו התפילה.

למד אותנו אל-הים למנות ולהעריך את ימינו. להבין מה ערכו של כל רגע.

.

גם כשלמראית עין הן רק שנים מועטות מול תשעים שנים, משקלן של שלושים ושבע שנים אינטנסיביות יכול להיות רב יותר מתשעים שנה עם תחושה של אפטיות.

.

אלה היו שני (2) חיי שרה.

.

דרשות קודמות

.

חיי שרה תשס"ו - המצוי והרצוי