שמיני
שיחת השבוע - פרשת שמיני הפגם שבחסידה . מאת הרב גוסטבו סורסקי - חלק גדול מפרשת שמיני שאנחנו קוראים השבת דנה על הלכות כשרות בכלל ועל החיות הטהורות והטמאות בפרט. לפי המדרש היה האדם הראשון זה שנתן שמות לעופות, לחיות ולבהמות. ויש מה שהוא נפלא בשמות העבריים של כמה חיות, שמות שמגדירים את מהותם של בעלי החיים. . האדם הראשון הביט אל תוך המהות העמוקה של כל בעל חיים והעניק לכל אחד מהם את שמו. החמור, למשל, מאופיין בכך שהוא תמיד סוחב משאות כבדים וקשים לנשיאה. המילה "חמור" היא בעלת אותו השורש של המילה "חומר", כלומר - גשמיות. ה-"חמור" מייצג את העולם הגשמי. המילה "כלב", לדוגמא, כוללת את המילה "לב" כי אותו בעל חיים מאופיין בלבביות יתרה. ואפילו יש במקורותינו, שהמילה חזיר באה מהשורש ח.ז.ר, כי לעתיד לבוא יעלה גרה ויחזור להיות מותר. . ומה עם החסידה? . הגר"א מביא דרש שהיא נקראת חסידה, משום שהיא טובלת תמיד לאחר ההזדוגות. רש'י אומר בפירושו לתורה שהיא נקראת "חסידה" מפני שעושה חסידות עם חברותיה במזונות. . אם כך, אז מדוע מכניסה אותה התורה לרשימת החיות הטמאות?! אין זה הגיוני! . אם היא עושה מעשה של חסד...מה יותר כשר מזה? . בחידושי הרי"מ (לר' יצחק מאיר מגור, מייסד חסידות גור במאה ה-19) יש הסבר יפה לעניין זה: נדיבותה של החסידה מוגבלת לחוג חבריה המצומצם בלבד ומתעלמת לגמרי מכל מי שאינו שייך לקבוצה הקטנה הזו. זהו איננו סוג ה'חסד' שהיהדות מאמינה בו. לכן העוף הוא טמא. . אינני יודע אם מבחינה זואולוגית החידוש הוא נכון, אך אין זה משנה. רבי יצחק מאיר מגור אומר לנו שלהיות חסיד ולהיות צדיק אין זה בהכרח אותו דבר. . עבדתי לפני עשר שנים כרב לאסירים היהודים בבית הסהר הראשי בבואנוס איירס. במהלך שנתיים, כל שבוע, נתתי תמיכה רוחנית לפושעים, גנבים ואפילו רוצחים יהודים שישבו בכלא (כמה מהם) למעלה מעשר שנים. אחד מהלקחים שלמדתי מאותו הניסיון הוא שאין גבול לנאמנות של בני האדם, אפילו במסגרת כזאת. . אני זוכר שפעם הגעתי לבית הסהר בחול המועד פסח. היינו אמורים לחגוג את חג החירות דווקא שם בפנים, ולכן הבאתי מצות ואוכל מוכן מהבית לרגל האירוע. אבל כשהגעתי התברר שאחד מהאסירים שבת רעב...אף אחד לא רצה לאכול כאות הזדהות עם מאבקו של החבר. . הם היו פושעים. גנבו, רימו ורצחו. אך עדיין ידעו מה זאת חברות... . קראתי סיפור מאוד מעניין על מחקר שערכו על חיי הערפדים, מוצצי הדם. התברר שאם ערפד מסויים לא הצליח בלילה להשיג דם, הערפד שכן הצליח (ושייך לקבוצתו או "משפחתו") תורם מהדם שבקרבו לערפד הרעב. הערפד המצליח למצוא "קרבן", מוצץ בין 50% ל 100%- ממשקל גופו והוא זקוק למנה כזו מדי לילה. . אולם אם בשובו ימצא "קרוב משפחה" רעב, יתרום חלק מהדם לערפד הרעב, עד שזה ימצא קרבן למצוץ את דמו. זהו אינסטינקט טבעי על מנת לשרוד. . בכל אופן הערפד לא יכול להיחשב בשל כך כבעל תכונת הרחמים היות והוא עדיין אכזר צמא דם... . להיות חסיד ולהיות צדיק אין זה בהכרח אותו דבר. זה הפגם שבחסידה.
