דבר תורה זה מוקדש לעילוי נשמת יצחק דוד בן שמואל מנדל ליברמן ז"ל
בגוף שני
מאת הרב גוסטבו סורסקי
השבוע נקרא את פרשת יתרו, ובמרכזה, עשרת הדיברות.
ישנם שני דברים ייחודיים בעשרת הדיברות לעומת מערכות חוקים של עמים אחרים. הנקודה הראשונה היא שבעשרת הדברות, הצווים הם "קטיגוריים" ואין בצידם עונש. "לא תגנוב", לדוגמא, הינו צו מוחלט, חד משמעי ובלתי ניתן לערעור.
אני חושב בתור הורה.
אני יכול להסביר לבנותיי, מדוע כדאי להן ללכת לישון מוקדם. אם כי אני יודע מראש שלא אצליח לשכנע אותן עם נימוקיי, אני יכול לנמק, וגם להיות גמיש.
אבל ישנם דברים בהם האיסור יהיה חד משמעי ובלתי ניתן ל-"משא ומתן".
אם יכניסו מחט לתוך שקע החשמל, אוכל לנמק את האיסור, אך לעולם לא אהיה גמיש...
בקודקס חוקים אחרים, כמו לדוגמא חוקי חמורבי במאה השמונה עשר לפנה"ס, אין כזה דבר. העונש משחק תפקיד מרכזי במערכת, ולא משנה אם מדובר על עונש מוות או עונש גופני אחר...
העיקר שהעונש הוא הדבר המנמק את הצו.
אך ב-"עשרת הדברות", הצו הוא אבסולוטי.
הנקודה השנייה, המבדילה את "עשרת הדברות" ממערכות חוקים אחרות היא הניסוח. "עשרת הדיברות" מנוסחות בגוף שני, וזאת נקודה רלוונטית ומהפכנית...
כשם שאנו מתייחסים אל א-להים בגוף שני (באמירת הברכות אנו אומרים "ברוך אתה ה'" ולא "ברוך הוא ה'") כך גם עשרת הדברות מנוסחות בגוף שני ואומרות "לא תגנוב" בגוף שני...
עשרת הדברות זכו למקום כה מכובד בתפיסה היהודית משום שהן מעין שיחה אינטימית בארבע עיניים בין הקב"ה לעמו.
אין מדובר כאן על פניות אימפרסונליות, שהאחריות לקיומן חלה על כולם אלא על פניה בגוף שני המופנה לכל פרט ופרט בישראל.
הסגנון בא להראות שהחוק חל על כולם- על החלש ועל החזק. על העשיר ועל העני. על השכן, אך בעיקר עליי.
תמיד קל יותר לחשוב שבעל החטא הולך בצדו השני של הכביש.
דרשות קודמות
יתרו תשס"ו – קדושה סלקטיבית
