בגידת הסוסים
מאת הרב גוסטבו סורסקי
פרשת בשלח היא פרשת קריעת ים סוף.
תמיד שאלתי את עצמי למה חיל פרעה רדף אחרי ישראל ונכנס לאותו ים יבש. האם הם לא ידעו שהקב"ה יציל את בניו גם בפעם הזאת? הם כבר ראו את כוחו של א-להים. כבר סבלו עשר מכות קשות. ועדיין לא קלטו את המסר??!!!
פירוש מעניין וסמפטי לאותה הסוגיא מופיע במדרש.
לפי המדרש (שמות רבה כג, יד), בעת קריעת ים סוף, גלי הים נדמו לסוסות נקבות, והסוסים של חיל פרעה התחילו לרדוף אחריהם. המצריים ראו את תגובת הסוסים ואמרו להם: 'אתמול רצינו להשקות אותכם ולא באתם אחרינו, ועכשיו אתם רודפים אחרי המים?!'.
והסוסים ענו להם: 'תראו מה יש בים! תראו את הסוסיות!'.
מה מלמדנו המדרש הזה? גם אם אנחנו יודעים שהסוסים נוהגים לרדוף אחרי הסוסות, אין בכוונתי לדבר עכשיו על הפנטזיות של הסוסים... (וגם אני חושב שאין זאת כוונת המדרש).
דומני שלקח המדרש הוא ברור. עוצמת המצרים היתה קשורה בסוסיהם. ובעוצמתם היתה טמונה גם חולשתם ונקודת התורפה שלהם. מקרה זה דומה לאיל שבסיפור העקדה. כוחו היה בקרניו. זה ה-"נשק" שלו. אולם קרניו היו אלו שגרמו לו להילכד בסבך.
בכל תכונה יש תמיד כח וגם חולשה...
מאז קום המדינה, אויבינו למדו אותנו שאין דרך אחרת לשמור על עצמנו, אלא דרך רכישת וייצור כלי נשק וכלי מלחמה. הפכנו למעצמה צבאית במימדים עולמיים, ותקציב הביטחון של מדינת ישראל גדל כמעט בכל שנה.
זה חשוב וזה הכרחי. אין דרך אחרת ואין אנחנו "סומכים על הנס". איש או אומה לא יגנו עלינו אם לא נעשה זאת אנחנו.
אבל זה רק פן אחד של המציאות. לא רק הנשק יציל אותנו כאומה. לא הסוסים, לא הטנקים, ולא המטוסים. גם שמירת ערכינו תציל אותנו, גם כוחנו הרוחני, ודמותנו המוסרית.
"לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" (זכריה ד, ו), כתוב בנביא זכריה. לא רק הכח יגן עלינו. גם הסוסים, הטנקים והנשק עלולים "לבגוד" בנו מידי פעם.
בכל תכונה, גם בעוצמה הצבאית, יש גם חולשה ונקודות תורפה.
"לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות"...
דרשות קודמות
בשלח תשס"ו – לשרוף את הספינות
